<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ</h1>
<h2>דף ה:</h2>
אין לי אלא עולת בקר, עולת הצאן מנין, ודין הוא נאמר הבא עולה מן הבקר והבא עולה מן הצאן מה עולת בקר טעונה סמיכה אף עולת הצאן תטען סמיכה. לא אם אמרת בבן הבקר שנתרבה בנסכים תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים הואיל ונתמעט בנסכים לא יטעון סמיכה, ת"ל עולה אחד עולת בקר ואחד עולת הצאן זו וזו טעונות סמיכה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ד הלכה ה'—ו']. עולת צאן מנין, שטעונה סמיכה דבקרא לא כתיב סמיכה בעולת הצאן אפילו בעולה דנדר ונדבה. בן בקר נתרבה בנסכים, חצי ההין ולאיל שלישית ההין. אחד עולת בן בקר ואחד עולת הצאן, וכבש ועז בכלל צאן הם. ואין לומר דלמא בכבש שנתרבה באליה או בעז שנתרבה אצל ע"ז כדפריך פ"א דכריתות, דזה שייך למיפרך כשאחד מהם כתוב, אבל כשבאין מן הריבוי הכל הוא מין בהמה וצריך סמיכה.
<h2>דף ז.</h2>
[ויקרא ז' כ"ג] חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. והלא דין הוא, ומה אם הדם שאין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב שחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, תלמוד לומר חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מניין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר כשב ועז דברי רבי עקיבא, ואם נפשך לומר, מן הבהמה, לרבות את הכלאים. שיכול כל שהיה בכלל עונש יהא בכלל אזהרה, כוי ופחות מכזית שלא היו בכלל עונש לא יהו בכלל אזהרה, תלמוד לומר כל חלב. [תורת כהנים צו פרשה י' הלכה ב'—ד']. מה אם הדם שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא, פיגול משום דהוא גופיה מתיר הוא ואין חייבין משום פגול אלא על דבר שיש לו מתירין, נותר וטמא כדאמרן לעיל [פרק ט"ו ה"ו] מתלתא קראי דכתיבי בדם. הרי הוא נוהג בבהמה טמאה, דכתי' [ויקרא ז' כ"ו] וכל דם לא תאכלו אבל חלב אפי' לא הוו כתיבי שור וכשב ועז כיון דכתי' ביה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ממילא בהמה טמאה אימעיט' לה מכרת וכיון דמכרת אימעיטא מיצטריך לאיתויה בק"ו מדם לחיובי בלאו מיהת ולהכי אצטריך שור וכשב ועז למעוטינהו נמי מלאו. מנין לרבות את הכלאים, שאביו ואמו מין בהמה שיהא חלבו אסור. ת"ל כשב ועז דברי ר' עקיב', וא"ו קדריש בהמה שיש בה כשב ועז דהיינו כלאים. ואם נפשך לומר מן הבהמה אשר יקריב וכו' לרבות את הכלאים, ומאי ואם נפשך לומר משום דכתי' שור וכשב הרי יש בו וא"ו יתירא ואין אתה יכול לרבות מהן כלאים שאין בהמה דקה מתעברת מן הגסה ולא גסה מן הדקה אלא הנך וו"י יתירי לכדאמרינן במס' חולין [קי"ז ע"א] חלב השוה בשור וכשב ועז פרט לאליה דאע"ג דקרבה לגבוה ואיקרי חלב דכתיב [ויקרא ג' ט'] חלבו האליה אפי' הכי רחמנא שרייה. כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש וכו'. קסבר האי תנא בריה בפני עצמה היא, פחות מכשיעור קסבר חצי שיעור אסור מן התורה והכי אית' במס' יומא פר' בתרא [ע"ד ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. תלתא מיעוטי כתיבי הכא לטומאה וחיות ועופות, למאן דאסר בפ' גיד הנשה [צ"ב ע"ב] חלב שליל איצטריך למעט טומאה דס"ד דאיסור בת אחת הוא וחלים שניהם, ואפילו למאן דאמר חלב שליל מותר דאיסור חלב חל לאחר שנולד מכל מקום ס"ד דאיסור חלב חמור חל על איסור טומאה קל לכך צריך מיעוטא. והלא דין הוא לחייב על חלב בהמה טמאה ומה הדם שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא כדאמרינן פ' ב"ש [זבחים מ"ו ע"א] תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה, אבל פגול לא צריך קרא דתנן [שם מ"ג ע"א] כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם הוא גופיה מתיר הוא. והוה מצי למינקט נמי מעילה בהדייהו. ת"ל חלב שור וכשב וגו' ובפ"א דכריתות [ד' ע"א] בהאי קרא שקיל וטרי ביה טובא. מנין לרבות את הכלאים, דשור וכשב משמע להוציא את הכלאים דקרא לא מיירי בהו דאין יכול להוציא כלאים מביניהם כדאמרינן בפ' מרובה [ע"ח ע"א] שאין עבורן שוה [בכורות ח' ע"א]. ת"ל כשב ועז, לרבות חלב של כלאים דכלאים מצי למיפק מכשב ועז מפני שעבורן שוה. אם נפשך לומר ולהקשות על זה דקרא דשור וכשב ועז מצריכין ליה למילתא אחריתא בפ"א דכריתות [ד' ע"א]. הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות הכלאים. וא"ת והלא מן הבהמה הוא למעט כדפרכינן בפ"א דזבחים [ט' ע"א] בכל אתר אתה אומר מן להוציא וכאן מן לרבות, וי"ל שאני הכא דקרא יתירא הוא דכבר כתיב שור וכשב ועז דמינייהו קרבים למזבח ואח"כ חזר וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב(ו) ממנה אלא כתביה לרבות חלב דכלאי בהמה הנקרבת למזבח. אין לי אלא כל שישנו בעונש כרת ישנו באזהרה. מייתי לה בפ' אחרון דסדר יומא [ע"ד ע"א]. כוי וחצי שיעור חלב, "כוי" והוא ספק בהמה, "וחצי שיעור" חצי זית של חלב בהמה לריש לקיש דאמר התם [שם] חצי שיעור מותר מן התורה מוקי לה התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ולר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כולה מדאורייתא, וכוי סבירא ליה דבריה הוא, ואע"ג דאינו קרב למזבח דאינו שור וכשב ועז אפי' הכי חלבו אסר רחמנא.
<h2>דף ח.</h2>
אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים, מניין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר [ויקרא ז' כ"ג] כשב ועז דברי רבי עקיבא. ואם נפשך לומר, מן הבהמה, לרבות את הכלאים. [תורת כהנים צו פרשה י' ה"ד]. מנין לרבות את הכלאים שאביו ואמו מין בהמה שיהא חלבו אסור ת"ל כשב ועז דברי ר' עקיב' "ואו" קדריש בהמה שיש בה כשב ועז דהיינו כלאים. ואם נפשך לומר מן הבהמה אשר יקריב וכו' לרבות את הכלאים, ומאי ואם נפשך לומר משום דכתי' שור וכשב הרי יש בו "ואו" יתירא ואין אתה יכול לרבות מהן כלאים שאין בהמה דקה מתעברת מן הגסה ולא גסה מן הדקה אלא הנך "ווי" יתירי לכדאמרינן במס' חולין [קי"ז ע"א] חלב השוה בשור וכשב ועז פרט לאליה דאע"ג דקרבה לגבוה ואיקרי חלב דכתיב [ויקרא ג' ט'] חלבו האליה אפי' הכי רחמנא שרייה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין לרבות את הכלאים דשור וכשב משמע להוציא את הכלאים דקרא לא מיירי בהו דאין יכול להוציא כלאים מביניהם כדאמרינן בפ' מרובה [ע"ח ע"א] שאין עבורן שוה [בכורות ח' ע"א]. ת"ל כשב ועז לרבות חלב של כלאים דכלאים מצי למיפק מכשב ועז מפני שעבורן שוה. אם נפשך לומר ולהקשות על זה דקרא דשור וכשב ועז מצריכין ליה למילתא אחריתא בפ"א דכריתות [ד' ע"א]. הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות הכלאים. וא"ת והלא מן הבהמה הוא למעט כדפרכינן בפ"א דזבחים [ט' ע"א] בכל אתר אתה אומר מן להוציא וכאן מן לרבות, וי"ל שאני הכא דקרא יתירא הוא דכבר כתיב שור וכשב ועז דמינייהו קרבים למזבח ואח"כ חזר וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב(ו) ממנה אלא כתביה לרבות חלב דכלאי בהמה הנקרבת למזבח.
<h2>דף י:</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ה] וכל ערכך יהיה בשקל (ו)אין (נערכים) בערכין פחות מסלע. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ז]. אין בערכין פחות מסלע. פירוש להשג יד קאמר שאם העריך את עצמו ואין בידו אלא סלע נותנו לגזבר ופטור ואפילו העשיר לאחר מיכן, אבל אם לא נתן לו סלע שלם ואח"כ העשיר חייב ליתן כל ערכו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אין בערכין פחות מסלע וכו'. בפרק אין נערכין מפרש כיצד העריך עצמו או החרים וחייב חמשים אם אין לו אלא סלע ונתנה פטור מן השאר ואפילו העשיר אחרי כן, אבל אם לא היה לו אלא פחות מסלע ונתנה והעשיר נותן כל נ', ודריש ליה התם מהאי קרא כל ערכך יהיה בשקל הקודש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותין משקל.
<h2>דף יג:</h2>
מה תלמוד לומר [ויקרא ה' כ"א] עמיתו עמיתו שני פעמים, עמיתו פרט לגבוה, עמיתו פרט לאחרים. וכחש, יכול האומר לחבירו אכלתי היום והוא לא אכל הלכתי לעיר פלונית והוא לא הלך, תלמוד לומר כי תחטא וכחש, לא אמרתי אלא בכחש שקדמו חטא, יצא כחש שלא קדמו חטא. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"ב ה"א]. מה ת"ל עמיתו אע"ג שהוא חוזר ודורש רישיה דקרא דומעלה מעל בה', האי ד[ה]קדים עמיתו שרוצה להביא עליו ת"ל כי תחטא שכתוב קודם לשניהם. פרט לגבוה אם גזל מהקדש ונשבע עליו פטור מאשם, וכן בנשבע לגוי וצריכי דאי כתיב חד עמיתו הוה אמינ' פרט לגוי דוקא, לכך כתיב תרי עמיתו, וכן מצריכינן תרי קראי גבי (הוצאה) [אונאה] בפרק ב' דבכורות [י"ג ע"ב]. לא אמרתי אלא כחש שקדמו חטא משמע נמי בממון גוי איכא כחש של חטא אלא שמיעטו הכתוב, א"כ סבירא ליה גזל גוי אסור [ב"ק קי"ג ע"ב], ולמ"ד גזל גוי מותר [ב"מ קי"א ע"ב] מ"מ מודה הוא בגר תושב שגזלו אסור ויצטרך עמיתו שני למעטו. ותימ' דבפ"א דפסחים [ה'0ע"ב] גבי לא יראה לך שאור מחד לך ממעט של אחרים ושל גבוה ואע"ג דלך טובא כתיבי כלהו מצריך התם, וי"ל שפיר משמע דממעטו כלהו מחד לך דהא מכל מקום אינו שלך אבל גבי גזל ואונאה משמע דגבי גבוה שייך עמיתות ואחוה ולכך צריך קרא בפני עצמו למעטו. וקשה דבפ' שור שנגח ד' וה' [ל"ז ע"ב] ממעט מחד רעהו הקדש וגוי, וי"ל התם מעשה על ידי שור שפיר ממעטו תרוייהו מחד קרא. וקשה דבפ' ר' ישמעאל [מנחות ס"ז ע"א] קאמר תרי עריסותיכם כתי' חד למעט הקדש וחד למעט גוי, וי"ל כדגרסינן חד לכדי עיסתכם שיעור לעיסת מדבר וחד עריסותיכם ולא של הקדש ולא של גוי, ובפ' ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב] בהדיא דריש מחד עריסותיכם כדי עריסותיכם. וקשה דבפ' השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ז ע"ב] גבי פועל אוכל ממעט מחד רעך הקדש וגוי למאן דאית ליה גזל גוי אסור, וי"ל סברא הוא שיש לו לפרוש מן הקדש ולכך די בחד לתרוייהו. וקשה דהתם במנחות איכא מאן דפוטר הקדש וגוי מחד, ולמאן דמחייב מירוח הגוי תימה מאי שנא וצריך לחלק. וא"ת דתנן בפ' הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] אין נשבעין על הקדשות, וקאמר בגמרא [נ"ז ע"ב] הקדשות [רעהו] אמר רחמנא ולא הקדש, א"כ משם אני יודע שפטור מקרבן דאין קרבן בלא שבועה, מיהו כמה דרשות דריש במכילת' מאי דדריש בתלמוד מקראי אחריני. אלא כחש שקדמו חטא, שגזל ממון.
<h2>דף יד.</h2>
[ויקרא כ"ז י"א] ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר [פסוק כ"ז] אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר, ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה, ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זה הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידים אותה בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' הלכה א'—ג']. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה. פירוש ויש לה פדיון אף אני מדמה את המקדיש הבהמה שמתה שיש לה פדיון ואע"פ שאין לה עמדה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יפדו על מום עובר. בפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"ב] יליף מהאי קרא דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. כלומר משהקדישה ועד שפדאה יש בה מעילה ויש בה פדיון, בין שחיתה משעת הקדש ועד פדיון בין שמתה שפדאה משום שאינה בת העמדה והערכה. אף אני ארבה את המתה. אם הקדיש בהמה טהורה כשהיא מתה יש בה מעילה ופדיון דמשעת הקדישה לאו בת העמדה היתה, ואוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ואח"כ מתה אין לה פדיון ואין בה מעילה משום שצריך בה העמדה והערכה כך מפרש מוכח פירושה בפ' [שלישי בירושלמי] דמעשר שני. מיהו אם הקדישה בעל מום ומתה הוי כהקדישה מתה ויכול לפדותה כדתנן בפ"ב דבכורות [י"ד ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
ומנין שינהגו בתמורה, ודין הוא נאמר הבא עולה ונאמר הבא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע והואיל וקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה, ת"ל אם עולה לרבות את התמורה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ג'—ד']. תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, פירוש לומר שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד. ובתמורה [ט' ע"א] נפקא לן מקרא דכתיב ולא ימיר אותו טוב ברע רע מאי ניהו בעל מום וכתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו [יהיה קדש] אלמא רע בשעת תמורתו קדש גמור הוא, אבל בקדשים בעינן שיהא טוב מעיקרו כדכתיב לא ימיר אותו טוב וכו' ואם המר ימיר וגו'. וא"ת והא כתיב או רע בטוב אלמא רע נמי עושה תמורה כקדש גמור, התם כיון דכתיב בטוב דקרא יתירא הוא שדייה על רע דסמיך ליה לומר רע שהיה טוב מעיקרא עושה תמורה ואי לא לא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לא אם אמרת בעולה שכן אין קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, כדתנן בתמורה פ' יש בקרבנות [ט"ז ע"ב] חומר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד פי' ואפילו נפדית, אבל אם הקדיש בעלת מום לעולה יוצאת בפדיון לחולין ליגזז וליעבד. ואמרינן נמי פ"א דתמורה [ז' ע"א] דבעל מום מעיקרו דיקלא בעלמא הוא. תאמר בתמורה. שקדושתה רגיל לחול אפילו על דבר פסול.
<h2>דף כז:</h2>
[ויקרא י"ב ו'] תביא כבש בן שנתו לעולה, שנתו שלו לא שנה למנין עולם. [תורת כהנים תזריע פ"ג ה"ג]. לא שנה למנין עולם, שלא נאמר נולד יום אחד לפני ראש השנה תעלה לו שנה וכשנכנס יום אחד אחר ראש השנה נחשוב אותו בן שתי שנים, אלא מונין לו שנה מיום שנולד בו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כבש בן שנתו ולא שנה למנין עולם, מדלא כתיב בן שנה דהוי משמע למנין עולם והוי מיפסל לאחר תשרי כשנולד קודם תשרי, אבל השתא דכתיב בן שנתו מנינן ליה שנתו מיום ליום. ובפ"ב דזבחים [כ"ה ע"ב] יליף משה תמים זכר בן שנה דשעות פוסלות בקדשים שאם היה בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתי שנים פסול. ומדכתיב שם יהיה לכם שיהיו כל הווייתיו תם ובן שנה, א"כ התם אע"ג דכתיב בן שנה על כרחך בן שנתו היא מדפוסלות בו שעות בשעת שחיטה, כגון שנולד בחצי יום (פ"א) [בא'] בניסן ואם שחטו קודם חצי היום לשנה הבאה וזרק דמו לאחר חצי היום פסול, ואי לשנות עולם לא איפשר, שאם נולד באלול ושחטו לשנה אחרת ביום אחרון של אלול סמוך לשקיעת החמה, ואם זרק דמו לאחר שקיעת החמה אין זה פסול מחמת שעות של שנה שניה אלא מחמת לילה שעבודה פסולה בו.
<h2>דף ל:</h2>
[ויקרא י"ט ל"ד] כאזרח מה אזרח שקיבל עליו את כל דברי התורה אף גר שקיבל עליו כל דברי התורה, מיכן אמרו גר שקיבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלים אותו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים. [תורת כהנים קדושים פ"ח ה"ג]. מכאן אמרו. בתוספתא דדמאי [פ"ב ה"ו] ומייתי לה בפרק עד כמה, דצריך שיהא גר דומיא דאזרח שקבל כל התורה בסיני.
<h2>דף לא:</h2>
[ויקרא כ"ז ל"ג] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל, בבכור הוא אומר לא יפדה נמכר הוא, ובמעשר הוא אומר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג ה"ד]. בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. מפרש לה בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין דבכור לא תפדה כתיב ביה איפרוקי הוא דלא מיפרק הא אזדבוני בקדושתיה מזדבן, ודוקא תם חי אבל שחוט משולחן גבוה קא זכו, ובעל מום נמכר חי ושחוט דממון כהן הוא, אבל מעשר כתיב ביה לא יגאל וילפינן גאולה גאולה משדה חרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה הילכך אינו נמכר כלל. ואי קשיא לך הא דתנן [ל"א ע"א] כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים, משמע השתא דבביתיה מיהת מזדבני, מתרץ לה התם במעשר בהמה של יתומים עסקינן שהוא נמכר לאחר שחיטה מאי טעמא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ומאי נגאל נמכר דהאי לא יגאל נמי לא ימכר הוא כדאיתא התם בההוא פירקא, ורבנן הוא דגזרו ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה, וביתמי אוקמוה אדאורייתא משום השבת אבידה דיתומים מזבנינן ליה כי אורחיה בביתא אבל לא באיטליז ולא נשקל בליטרא. ומעשר בהמה נמי דגדול ששחטו מבליעו בעורו ובחלבו ובגידיו ובקרניו ומוכרו על ידי הבלעה, שלא גזרו על אלו שלא ימכרו לאחר שחיטה מאי טעמא דבר שאפשר לישום מחיים כגון בשרו גזרו עליו שלא ימכרנו אף לאחר שחיטה שמא ישום אותו מחיים וישחטנו וימכרנו באותה שומא והרי הוא כמי שנמכר מחיים ומשום הכי גזרו על בשרו שלא ימכרנו אף לאחר שחיטה, אבל עורו וחלבו וגידיו שאי אפשר לשום אותם מחיים לפי שאין אדם יכול לעמוד עליהם עד שישחטו ויפשטו וינתחו לא גזרו עליהם שלא ימכרו לאחר שחיטה, וכיון שאלו נמכרין, אם רצה להבליע הבשר בדמיהן של אלו מבליע, וקרניו נמי אע"ג דנישומין מחיים אין עליהם תורת מעשר ונמכרין, אבל מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו לאחר שחיטה כדרכו בלא הבלעה כדאמרן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. בבכור הוא אומר לא יפדה ונמכר חי במעשר הוא אומר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. ובפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"א] מפרש לה רבי יוחנן נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמין מה להלן מכירה עמו דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וכו' לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו וכי תימא נילף מיניה בכור ממעשר בהעברה העברה מיעט רחמנא גבי חרמין הוא ולא הבכור. שהבכור הוא נמכר, גאולה הוא המוציא מהקדש לחולין ומכירה כמו שהוא בקדושתו. לא חי ולא שחוט, לאו דוקא שחוט מן התורה אלא מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימת עושה (שחיטה) [תמורה] מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל, כך מפרש התם. ולכך מעשר בהמה של יתומים מוכר כדרכן, אבל מעשר בהמה של גדול אינו מוכר אלא מבליעו בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו.
<h2>דף לב.</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם וכו' לא ימכר לגזבר. ולא יגאל לבעלים. מה יעשה לו (בשדה) [כשדה] החרם לכהן תהיה אחוזתו. או יכול אע"פ שפירש לשם, ת"ל הוא. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ד]. לא ימכר לגזבר, כדי ליתן חרם לבדק [הבית]. ולא יגאל לבעלים, שאין הבעלים יכולים לפדותו כמו שפודין קדשי בדק הבית דאין פודין לחרמי כהנים. ת"ל הוא, ובפרק כל פסולי המוקדשים דריש הוא לגזירה שוה.
<h2>דף לב:</h2>
[ויקרא כ"ז י"א] ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר [פסוק כ"ז] אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר, ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה, ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זה הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידים אותה בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' הלכה א'—ג']. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה. פירוש ויש לה פדיון אף אני מדמה את המקדיש הבהמה שמתה שיש לה פדיון ואע"פ שאין לה עמדה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יפדו על מום עובר. בפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"ב] יליף מהאי קרא דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. כלומר משהקדישה ועד שפדאה יש בה מעילה ויש בה פדיון, בין שחיתה משעת הקדש ועד פדיון בין שמתה שפדאה משום שאינה בת העמדה והערכה. אף אני ארבה את המתה. אם הקדיש בהמה טהורה כשהיא מתה יש בה מעילה ופדיון דמשעת הקדישה לאו בת העמדה היתה, ואוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ואח"כ מתה אין לה פדיון ואין בה מעילה משום שצריך בה העמדה והערכה כך מפרש מוכח פירושה בפ' [שלישי בירושלמי] דמעשר שני. מיהו אם הקדישה בעל מום ומתה הוי כהקדישה מתה ויכול לפדותה כדתנן בפ"ב דבכורות [י"ד ע"א].
מסכת בכורות
<h2>דף לג.</h2>
מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר ת"ל [ויקרא כ"ז ל"ב] וכל מעשר בקר וצאן. יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים, ודין הוא ומה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרים זה על זה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו זה על זה, ת"ל וצאן (כל) משמע [כל] צאן אחד. ק"ו לחדש ולישן שיתעשרו מזה על זה ומה אם הכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה ת"ל [דברים י"ד כ"ב] עשר תעשר שתי מעשרות, שנה, אין מעשרין משנה לחברתה דברי ר"ע. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב הלכה י"א—י"ג]. ת"ל כל מעשר בקר וצאן, פירוש תן מעשר לבקר ומעשר לצאן מדלא כתיב כל מעשר בהמה. ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד, פירוש שהכבשים והעזים בכלל צאן הם דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה וכיון שהוציאן הכתוב בדיבור אחד שמע מינה שמעשרין מזה על זה. חדש וישן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות דבר הכתוב וכו' וכתיב שנה שנה, אין מעשרין אותן משנה לחבירתה אלא דבר שנה בשנה. ואי קשיא לך לענין כבשים ועזים נמי לילף ממעשר דגן דאין מעשרין ממין על שאינו מינו כלל. התם הא כתיב וצאן כל משמע צאן אחד. והא דקא מסיים בה דברי ר' עקיבא, משום דר' עקיבא הוא דקא דריש לקמן להאי עשר תעשר בשני מעשרות אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ת"ל כל מעשר בקר וצאן, מדלא כתיב כל מעשר בהמה וכתיב בקר וצאן משמע מכל אחד בעי לעשורי. ובגמרא פרק בתרא דבכורות [נ"ד ע"ב] קאמר אמר קרא העשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה, אי הכי כבשים ועזים נמי ומשני וצאן כל צאן משמע כדכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים וגו' והכא לא הזכיר כבשים ועזים. ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות דבר הכתוב, פירוש מעשר דגן ומעשר בהמה וכתיב שנה שנה אין מעשרין אותן משנה לחבירתה. בשני מעשרות דקאמר לענין היקש מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא אף מעשר בהמה מן החדש על הישן לא. וכי תימא נקיש נמי (למנין) [לענין] זה מה מעשר דגן מין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה מן הכבשים על העזים לא, הא רבי רחמנא וצאן, וכי תימא ומה ראית להקיש לענין חדש וישן ולא לענין מין על שאינו מינו, אמר קרא שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, בזה הענין מסיק בפרק בתרא דבכורות [נ"ג ע"ב]. ובזו ברייתא דהכא אינו מזכיר באמצע דינא קרא דוצאן, משום שכבר למדנו שמעשרין מן הכבשים ומן העזים ועל סמך דההוא קרא דן דין שלו, ומה שאמר דכתיב שנה שנה על פירכא דמה ראית שלא להקיש במין על שאינו מינו, וקאמר משום דסיפיה דקרא מפרש למאי הילכתא איתקשו מעשרות ברישא דקרא. דברי רבי עקיבא, משום דלקמן נמי דריש ר' עקיבא מעשר בהמה מקרא דעשר תעשר אמר כאן דברי ר"ע. וא"ת הכא אתיא הקישא ומפקא מק"ו, ובפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"ב] גבי בכור ב"ש אומרים אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה התם כהנים אין ישראל לא אף ה"נ כהנים אין ישראל לא וב"ה אומרים אפילו זרים ובקרא דב"ש קאמרו הני מילי תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור בעל מום זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל בבכור, אלמא אע"ג שהוקשו זה לזה דכתיב ובשרם יהיה לך ואמרינן בפרק ב"ש [זבחים ל"ז ע"א] אחד תם ואחד בעל מום אתי ק"ו ומפיק מהקישא. וי"ל הכא אי דרשינן ק"ו אין כאן הקישא שהרי מקרא דוצאן דרשינן דמעשרין מן הכבשים על העזים והקישא מה דגן מן הישן על החדש לא אף מעשר בהמה לא, ואי אמרינן ק"ו שלא יהא נוהג מעשר בהמה בדין חדש וישן א"כ הקישא למה לי, אע"ג דאכתי איכא הקישא אחרת לר' יוסי בר' יהודה [לקמן נ"ט ע"ב ועיין תוספות ל"ג ע"א ד"ה ובית] דמה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה דסבירא ליה כאבא אליעזר בן גומל וכו', מ"מ גם הוא מודה דמשום האי הקישא לבד לא הוקשו.
<h2>דף לג:</h2>
[ויקרא כ"ב כ"א] תמים יהיה לרצון מצות עשה. מצות לא תעשה מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו. נפל מן הגג ונשתבר יכול יהיה עובר עליו ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום. מיכן אמרו בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזים בו את הדם דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום. [תורת כהנים אמור פרשה ז' הלכה ט'—י']. נפל מן הגג ונשבר יכול יהא עובר עליו, פירוש מפני שהניחו על הגג דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דילמא נפיל, ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום קרי ביה לא יְהַיֵה בו מום דיש אם למסורת, ומדלא כתיב ייהיה בשני יודין ש"מ למדרש ביה נמי יהיה הוא דכתביה רחמנא הכי. בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם אפילו מת דברי רבי יהודה, פירוש קסבר ר' יהודה מטיל מום בבעל מום חייב והאי בכור שאחזו דם אע"ג דבעל מום הוא שהרי אם לא יקיז אותו עכשיו ימות אעפ"כ אסור להקיז אותו במקום שיעשה בו מום קבוע וגזרינן מקום שאינו עושה בו מום קבוע אטו מקום שעושה בו מום קבוע. וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום וכו', חכמים דהכא היינו ר' מאיר דברייתא דבכורות דס"ל דאסור להטיל מום בבעל מום, מיהו לא גזר מקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו דקסבר דבר שאין מתכוין אסור ואע"פ שעשה שלא בכוונה אסור לשחוט עליו כמי שעשה בכוונה. ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום, קסבר דבר שאין מתכוין מותר לכתחילה ואע"פ שהקיזו במקום שעושה בו מום לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דבההיא הקזה לא נפיל בה מום קבוע כגון שלא יפתח בו אלא מעט ואינו חושש שמא ישגה ויפתח בו יותר מדאי שלא בכוונת מום, וקאמר בברייתא דבכורות דמותר נמי לשחוט על אותו מום דלא קנסי' ליה על השגגה. ובברייתא דבכורות איכא רבנן אחריני דפליגי אדר' מאיר ואדר' שמעון ואמרי יקיז ואע"פ שעושה בו מום ואם עשה בו מום לא ישחט עליו, קסברי רבנן מטיל מום בבעל מום מותר הילכך יקיז אותו ויעשה בו מום לכתחילה. מיהו אסור לשחוט עליו בהקזה זו אם הטילו בו מום בכוונה שאם נתרפא מן חולי הדם והוא שוחטו מפני מום ההקזה נמצא זה מטיל מום בידים ושוחט עליו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. נפל מן הגג ונשבר, שנעשה בעל מום. יכול יהא עובר עליו, שהרי הוי ליה לאסוקי אדעתיה שלא יפול. לא יהיה בו אל תתן בו מום, והינו לא יהיה בו וה"ה נמי אם הניחו שם כדי שיפול זהו נמי לא יהיה [כיון שמתחלה היתה כונתו לכך]. אפילו מת אין מקיזין לו את הדם, דאדם בהול על ממונו דאי שרית ליה להקיז היכא שאין עושה בו מום אתי להקיז במקום שעושה בו מום. וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום, דסבר אסור להטיל מום אפילו בבעל מום שאם לא יקיז ימות, ומיהו לא גזר מקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ובפרק כל פסולי המוקדשין בברייתא תניא הכי משמיה דר' מאיר. ואם עשה בו מום ה"ז לא ישחוט עליו, אע"ג שעשאו שלא בכוונה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור והוי כמו שהטיל בכונה. ר' שמעון אומר יקיז ואע"פ שעשה בו מום, דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר וגם אין שם פסיק רישיה דאפשר שיקיז בלא מום אם לא ירד הברזל בעומק, ובבכורות קאמר דמותר לשחוט עליו ולא קנסינן שוגג. ואיכא התם עוד תנא שמתיר להקיז אע"פ שעושה בו מום דקא סבר מותר להטיל מום בבעל מום, אך לא ישחוט עליו אם נתרפא מחמת הקזה מאחר שהטיל בו מום בכוונה.
<h2>דף לז:</h2>
[ויקרא כ"ז י"א] ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר, כשהוא אומר [פסוק כ"ז] אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר, ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה, ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר הרי זה הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למידים אותה בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' הלכה א'—ג']. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדייתה לשעת הקדשה. פירוש ויש לה פדיון אף אני מדמה את המקדיש הבהמה שמתה שיש לה פדיון ואע"פ שאין לה עמדה הואיל ושוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יפדו על מום עובר. בפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"ב] יליף מהאי קרא דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה. כלומר משהקדישה ועד שפדאה יש בה מעילה ויש בה פדיון, בין שחיתה משעת הקדש ועד פדיון בין שמתה שפדאה משום שאינה בת העמדה והערכה. אף אני ארבה את המתה. אם הקדיש בהמה טהורה כשהיא מתה יש בה מעילה ופדיון דמשעת הקדישה לאו בת העמדה היתה, ואוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ואח"כ מתה אין לה פדיון ואין בה מעילה משום שצריך בה העמדה והערכה כך מפרש מוכח פירושה בפ' [שלישי בירושלמי] דמעשר שני. מיהו אם הקדישה בעל מום ומתה הוי כהקדישה מתה ויכול לפדותה כדתנן בפ"ב דבכורות [י"ד ע"א].
<h2>דף לח:</h2>
[ויקרא כ"א כ'] דק זה הדוק חלזון נחש עיניו מנין ת"ל או דק. תבלול לבן נכנס בשחור ושחור בלבן. ר' יוסי אומר אין מומים בלבן. איזהו תבלול לבן פוסק בסירה ונכנס בשחור. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הלכה י"ב—י"ג]. חלזון נחש ענב. מפ' בבכורות חלזון זהו נחש והוא בדקת לבנה שבעין וצורתה כחלזון ופעמים שהיא עגולה כענבה שבאשכול וקא מרבה מאו דק. ואני תמה על המתרגם ... על תבלול חלוז שאינו שוה למדרש חכמים. אי זהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור. פירוש אין זו מחמת מכה ואינו חסר ממאור עיניו כלום אלא כך נברא שהלבן שלו נמשך ונכנס לפנים מן הסירה ומגיע עד תוך השחור והסירה היא השחור החיצון והשחור הוא בת העין שהיא שחור שבשחור. [פירוש הראב"ד מכת"י]. דק זה הדוק שבעין. חלזון ל' (גבי) מומי בהמה (מפרש בגמרא) חלזון זה נחש וישנם שניהם ארוכים אלא אחד מאומד (ואחד מושכב כנחש. ענבי. עגול כענבה. במשנה פרק על אלו מומין גרס חלזון נחש עצב ובת"כ שלנו עיניו ובק"א הגיה וכתב וה"ג חלזון נחש בעינו. וגירסת המפרש היה ענבי כמו שהעתקתי הפירוש. וגירסת הרמב"ם פ"ז מהלכות ביאת המקדש עינב וכן הביא הכ"מ, וכ"ה במשניות). איזהו תבלול לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור. אינו מחמת מכה אלא כך נברא אלא לבן שבו נכנס בסירה היא שחור החיצון ומגיע עד תוך השחור הפנימי שהוא בת עין.
<h2>דף לט.</h2>
[ויקרא כ"ב כ"ב] חרוץ ריס של עיניו שניקב שנפגם ושנסדק. שפתו שנקבה ושנפגמה ושנסדקה. חוטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימית שנעקרו. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות. [תורת כהנים אמור פרשה ז' הי"ב]. חריץ, כמו חריצין ונעיצין שנראה מקומו חסר. ריס של עין, השפה החיצונה של עין והוא מקום שקורין פִישְטַנַש. חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו וכו', פי' בעל הערוך חיטיו שיניו. ותמיהה לי טובא אמאי לא קאמר שיניו ומאי שנא הכא דקרי ליה חטיו. ועוד דגבי מומי אדם תנן [מ"ד ע"א] ושנטלו שניו פסול מפני מראית העין, מפני מראית העין הוא דפסול אבל מומא לא הוי. ואיכא מ"ד דחטיו היינו חניכיו והם מקום השינים ומפני שהם דומים לחטים קורא אותם חטיו, ואותן החניכים אם נפגמו או נגממו פי' שהושוו לשאר הבשר לפי שהחניכים גבוהים על שאר הבשר שבסביבם ואם הושוו לבשר מפני חסרון הרי זה מום. נגממו מלשון גומא אלא שתפשו חכמים זה הלשון לדבר שחסר גבהותו או יתרותו והושווה למה שבסביבם נקרא גמום, כמו שאמרו [חולין נ"ט ע"א] מצא בהמה שפיה גמום פי' חתוך עד שאינו ניכר אם היו לה שינים למעלה או לא, וכן אמרו בגיד הנשה [שם צ"ב ע"ב] גוממו עם השופי פי' שווה לשופי ואינו נכנס בשופי. וקשיא לי בין להאי פירושא בין לההוא פירושא דלעיל מאי דאמרינן בבכורות פרק מומין אלו [מ"ג ע"א] קלוט וחטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא פסלי וכו', ואי שינים נינהו או חניכים אמאי ליתנהו באדם הא קא חזינן דאיתנהו. וקרוב אני לומר כי החטים הללו הם המוריגים שיש לבהמה בין השינים החיצונות לפנימיות שהן דומים לחטים ממש ודוגמתם כעין שינים. והתיימת הנזכרת כאן והשנויה בבכורות [ל"ט ע"א] לא על השן היא שנויה, אלא על דבוק השפתים מקום ששם כלה חתוך השפתים והם נדבקות זו בזו הוא הנקרא תיימת ועד מקום אותו הדבוק נקראו חיצונות מפני שכשהוא פותח את פיו מיד הן נראות הילכך אפילו נפגמו או נגממו הוי מום שבגלוי, אבל מאותו הדבוק ולפנים אינו נראה אלא בזמן דהוא פעי וכשהוא פעי נמי כי נעקרו (ו)הוא דמתחזי אבל נפגמו או נגממו לא מתחזי ומשום הכי הפנימיות אם נעקרו הוי מום ואי לא לא הוי מום. ר' חנינ' בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיימת ולפנים אף לא את התיימת, פירוש אף לא אותה שבצד התיימת ממש כלומר דאפילו אפסילי נמי לא מפסיל בהו לא בפגימה ולא בעקירה ואע"ג דכי פעי מיחזו, והכי איתא בבכורות, ועל זה הדרך ודאי לא נמצאו חטים באדם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. חרוץ, לשון חריצין. ריס של עין וכו', בגמרא דפרק על אלו מומין [ל"ח ע"ב] מפרש תורא ברא דעינא, פירוש שפה החיצונה שהעין בתוכה. חיטין החיצונות, אין לפרש כמו שפירש הערוך שיניו, דגם גבי אדם לא נפסל משום מום בניטלו שיניו אלא משום מראית העין. והר' הלל מפרש חיטין חניכיו והם במקום השינים ומפני שהם דומין לחיטין קורא אותם חיטין, ואותן חניכים אם נפגמו או נגממו שהושוו לשאר בשר שסביבם שמתחלה היו גבוהים על הבשר ונגממו שנפחת גבהותם, כדאמרינן [חולין נ"ט ע"א] מצא בהמה שפיה גמום, חתוך. וקשה דבפרק אלו מומין [מ"ג ע"א] אמר קלוט וחיטים דליתנהו באדם בבהמה נמי לא פסלי, והשתא והלא שיניים וחניכים יש לו נמי לאדם. ומפרש שהם המוריגים שיש לבהמה בין השינים החיצונות לפנימיות שהם דומים לחיטים ממש ודוגמתם כעין שינים. והתיומות הנזכרות כאן ובבכורות [ל"ט ע"א] הוא על דיבוק שפתים, מקום שכל חיתוך השפתים הם נדבקים זו בזו הוא הנקרא תיומת וע(ו)ד אותו מקום הדיבוק נקראו חיצונות מפני שכשהוא פותח את פיו מיד הם נראות, הילכך אם נגממו או נפחתו הוי מום שבגלוי, ומאותו דבוק ולפנים אין נראין אלא בזמן שהוא פנוי וכשהוא פנוי נמי כי נעקרו היא דמתחזו אבל נפגמו או נגממו לא מתחזו, ומשו"ה הפנימיות אם נעקרו הוי מום. ורבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיומות ולפנים אף לא התיומות, פירוש אף לא אותה שבצד התיומות ממש דלא מיפסל בהו לא בפגימה ולא בעקירה ואע"ג דכי פנוי מיחזי, כך פירשו חכמי לוני"ל.
<h2>דף לט:</h2>
[ויקרא י"ב ו'] תביא כבש בן שנתו לעולה, שנתו שלו לא שנה למנין עולם. [תורת כהנים תזריע פ"ג ה"ג]. לא שנה למנין עולם, שלא נאמר נולד יום אחד לפני ראש השנה תעלה לו שנה וכשנכנס יום אחד אחר ראש השנה נחשוב אותו בן שתי שנים, אלא מונין לו שנה מיום שנולד בו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כבש בן שנתו ולא שנה למנין עולם, מדלא כתיב בן שנה דהוי משמע למנין עולם והוי מיפסל לאחר תשרי כשנולד קודם תשרי, אבל השתא דכתיב בן שנתו מנינן ליה שנתו מיום ליום. ובפ"ב דזבחים [כ"ה ע"ב] יליף משה תמים זכר בן שנה דשעות פוסלות בקדשים שאם היה בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתי שנים פסול. ומדכתיב שם יהיה לכם שיהיו כל הווייתיו תם ובן שנה, א"כ התם אע"ג דכתיב בן שנה על כרחך בן שנתו היא מדפוסלות בו שעות בשעת שחיטה, כגון שנולד בחצי יום (פ"א) [בא'] בניסן ואם שחטו קודם חצי היום לשנה הבאה וזרק דמו לאחר חצי היום פסול, ואי לשנות עולם לא איפשר, שאם נולד באלול ושחטו לשנה אחרת ביום אחרון של אלול סמוך לשקיעת החמה, ואם זרק דמו לאחר שקיעת החמה אין זה פסול מחמת שעות של שנה שניה אלא מחמת לילה שעבודה פסולה בו.
[ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולם בביצים דברי רבי יהודה [ר"א אומר כולן בגיד] ר' יוסי אומר מעוך וכתות בביצים נתוק וכרות בגיד. [תורת כהנים אמור פ"ז ה"ט]. כולם בביצים דברי ר' יהודה. מפרש בבכורות כולם אף בביצים והוו מומין שבגלוי, מעוך וכתות משום דכווצן נתוק וכרות משום דתליין. ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים דליתנהו, נתוק וכרות בגיד ולא בבצים דהא איתנהו. ובבכורות פרק על אלו מומין בברייתא פליג עליהו ר' אליעזר בן יעקב ואמר כולן בגיד ולא בבצים מ"ט דבבריאה נמי זימנין דתליין או כווצן הילכך לא הוי מום שבגלוי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. כולם בביצים, בפרק על אלו מומין מפרש אימא אף בביצים הוי נמי מומין שבגלוי, מעוך וכתות משום דמיכווצן, נתוק וכרות משום דתליין. ר' אליעזר בן יעקב אומר כולן בגיד, קסבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דמיכווצן נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין. ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים, דהוי מום דהא ליתינהו, נתוק וכרות בגיד ולא בביצים דהא איתנהו ולא הוי מום שבגלוי.
<h2>דף מ.</h2>
[ויקרא כ"ב כ"ג] שרוע שנשמטה יריכו. וקלוט פרסת רגלו דומה לשל סוס פרסת רגלו דומה לשל חמור. [תורת כהנים אמור פ"ז ה"ו]. שרוע, שנשמטה ירכו פירוש שירכו אחת ארוכה משל חברתה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שרוע ירכו ארוכה משל חברתה, וקלוט פרסת רגלו דומה לשל סוס פרסת רגלו דומה לשל חמור, והיינו דתנן בבכורות ושרגליו קלוטות, עגולות. אע"ג דסדיקין כדמפרש בגמרא.
<h2>דף מא.</h2>
[ויקרא כ"א כ'] גרב זו החרס. ילפת זו חזזית מצרית. מרוח אשך, רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו, רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו, חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הט"ו]. גרב זה החרס, ילפת זו חזזית מצרית. מפרש בבכורות [מ"א ע"א] גרב זה [שחין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ, והוא בחרס האמור בקללות. וגרב האמור בקללות הוא לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא ילפת האמור כאן, ושניהם מומין, אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים אינו מום קבוע לשחוט עליו את הבכור במדינה ולא לפדות בו את המוקדשין אלא מום עובר הוא. נמרחו אשכיו, נמעכו בציו. שהרוח באשכיו, שהם נפוחים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. גרב זו החרס, והוא מין שחין היבש בין מבפנים בין מבחוץ והוא כחרס האמור בקללות. ילפת זו חזזית המצרית, לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא גרב האמור בקללות אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים הוא מום עובר. נימוחו אשכיו, נתמעכו ביציו. שרוח באשכיו, נפוחים. מראיו חשוכים, שחור ומפיחים, ובגמ' [מ"ד ע"ב] פריך היינו כושי.
[ויקרא כ"ב כ"ב] יבלת זה בעל יבלת. גרב זה החרס. ילפת זה חזזית מצרית. (א"כ למה) [כאן לא] נאמר דק ותבלול ולהלן לא נאמר יבלת, מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה ת"ל גרב גרב לגזירה שוה ילפת ילפת לגזירה שוה. [תורת כהנים אמור פרשה ז' הי"ג]. יבלת, פירוש כיריג"א בלע"ז והיא לשון גובה ובלשון ערבי ההר נקרא אל גובל. גרב זה החרס. ילפת זו חזזית מצרית. כבר פי' למעלה [פרשה ג' הט"ו] כי הוא החרס האמור בשחין מצרים [והוא יבש בין מבפנים בין מבחוץ, וילפת הוא גרב הנאמר במצרים] לח מבחוץ ויבש מבפנים, אלא שהגרב הוא יותר נמאס מן החזזית ואע"פ שזה לח וזה יבש, לפי שהגרב הוא שחין גדול ורחב כדינרי זהב ודומה לצרעת והחזזית היא דקה כעדשים ואע"פ שהיא לחה מבחוץ אינה נמאסת כגרב. והכי איתא בבכורות [מ"א ע"א]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. גרב זו החרס ילפת זו חזזית המצרית, חרס יבש בין מבפנים בין מבחוץ וילפת הוא הגרב האמור במצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, והגרב הוא נמאס מחזזית אע"ג שהוא יבש, כי הוא גדול ורחב כדינרי זהב ודומה לצרעת, וחזזית היא דקה כעדשים ואע"פ שהיא לחה מבחוץ אינה נמאסת (כגרס) [כגרב] כדמוכח בבכורות [מ"א ע"א].
[ויקרא א' י'] מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים הרי אלו מעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמוקצה ולמזוהם. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ה' ה"ב]. פרט לחולה ולזקן ולמזוהם. בפ' על אלו מומין [בכורות מ"א ע"א] מייתי לה, והתם מצריך להו. מזוהם בעל ריח רע. ופ"א דפרה [מ"ב] תנן דאין מביאין את הזקנים מפני הכבוד.
[ויקרא א' ב'] מן הבהמה, להוציא את הרובע ואת הנרבע. והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח, הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח. הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח, לא אם אמרת כשחרש שור עם החמור שאינן חייבי מיתה תאמר ברובע ונרבע שכן חייבין. טול לך מה שהבאת אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין, אמר רבי ישמעאל הריני דן ומה אם בעל מום שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלתן מן האכילה אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה. אמר לו ר"ע לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מע"ג המזבח, ת"ל מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' הלכה ז'—ח']. חורש בשור ובחמור יוכיח שנעבדה בהם עבירה ומותרין לגבוה. נפקא לן במסכת סוטה פר' עגלה ערופה [מ"ו ע"א] אשר לא עובד בה עבודה פוסלת בה ואין עבודה פוסלת בקדשים, ואמרינן התם דאפילו עבודה דאסורא ואפילו עבד בהם כשהם מוקדשין לא פסלא בהו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. להוציא את הרובע. מייתי לה בתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"א]. חורש בשור וחמור יוכיח שמותר לגבוה, בפ' עגלה ערופה יליף דלא נפסלו קדשים אם נעבדה בהן עבודה אפילו עבודת איסור. וא"ת גם בשור ובחמור כשחורש ליפסלו מק"ו דבעל מום שלא נעבדה בו עבודה דאסור חורש בשור וחמור לא כ"ש. ומתרצים מדאיכא למיפסל מעוך וכתות משום מום, מכלל מה שנעבדה בו עבודה ע"י איסור [צ"ל סריס] לא הקפיד לפסלו בשביל כן וכן חורש בשור ובחמור. מיהו למ"ד בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ו ע"ב] בן נח לא נצטווה על הסירוס אין להוכיח מכאן, דילמא מיירי שהנכרי סורס אותן דלא נעשה בהם עבירה. ואפילו למ"ד נצטוו נכרים על הסירוס, הכא שנסתרסו ע"י כלב או על ידי חיה. לכך צ"ל הא דפשיטא ליה הכא דחורש בשור ובחמור כשר היינו דנפק לן בפ' עגלה ערופה דלא מיפסלי אפילו בעבודת איסור. ותימה דאמאי לא אמר עובד בקדשים יוכיח. וי"ל דהוי מצי למימר דמה להתם דלא אסר אלא בקדשים תאמר ברובע ונרבע דאסור בין בחולין בין בקדשים. תאמר ברובע ונרבע שחייבים מיתה אמר ליה טול לך מה שהבאת, שחייבים מיתה לא הוי אלא על פי שנים עדים ואילו וודאי אין צריכין קרא, אלא אתן מן דינא לפסול נעבדה בו עבירה ע"פ עד אחד או על פי הבעלים מנין וכו'. וא"ת למה ליה למילף מן דינא שהצריך להביאן לפסול תיפוק ליה מדאסירי להדיוט אסירי נמי לגבוה דבעינן ממשקה ישראל [תמורה כ"ט ע"א]. וי"ל דמיירי קודם שנגמר דינו לסקול דאכתי חזי להדיוט ואפ"ה אסירי לגבוה מכ"ש דבעל מום. וא"ת קודם גמר דין נמי הרי מצוה להביאו לב"ד וא"כ פשיטא דאסירי לגבוה. וי"ל כי אינו ק"ו מבעל מום היכא שעבר והקריבו [עי' תוס' שם כ"ח ע"א]. תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי. וא"ת נילף מיוצא דופן שאין מומו ניכר ואין שני עדים פוסלין אותו מאכילה ועד אחד פוסלו מהקרבה, וכ"ש רובע ונרבע. וי"ל שאני יוצא דופן שלא היה לו שעת הכושר. ועוד תימה נילף מאתנן ומחיר שאין שני עדים פוסלין אותן מאכילה ואפ"ה עד אחד פוסלן מהקרבה, וכן ברובע ונרבע וקרא למה לי.
[ויקרא א' ב'] מן הבקר להוציא את הנעבד, והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין פסולין מעל גבי המזבח נעבד שצפויו אסורין אינו דין שיפסל מעל גבי המזבח, או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין על גבי מזבח צפוייהן מותרין נעבד שהוא מותר שאינו דין שיהו צפוייו מותרים. אתה ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם ואני אקיימנו, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יהו צפוייו מותרין, ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד. מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. אמר רבי שמעון אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע, לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח ובנוגח מה שאין ברובע, רובע עשה בו את האונס כרצון נוגח לא עשה בו את האונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה. יש ברובע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין ברובע, רובע בין שלו בין של אחרים אסור נעבד שלו אסור של אחרים מותר, רובע צפוייו מותרין ונעבד צפוייו אסורין. לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' הלכה ט', י"א]. מה אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין, פירוש מותרין אפילו לגבוה ואפילו היה הכל באתננה דהא קיימא לן [תמורה ל' ע"ב] נתן לה כספים באתננה ולקחה בהם בהמה מותרת לקרבן דכתיב הם ולא שנוייהם ואעפ"י שצפוייהן מותרין אפילו לגבוה מ"מ הן עצמן אסורין לגבוה. נעבד שצפוייו אסורין ואפי' להדיוט כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ואעפ"י שצפהו משעבדו אסור. אינו דין שיהא עצמו פסול מעל גבי המזבח ואעפ"י שהוא בעל חיים והוא מותר להדיוט. או חילוף מה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה צפוייו מותרין לגבוה כדאמרן נעבד שהוא בעל חיים שהוא מותר בין לגבוה בין להדיוט דאכתי לא קיי"ל שיהא נעבד בעל חיים נאסר כלל, אינו דין שיהו צפוייו מותרין לכל ואע"פ שאין בהם רוח חיים. א"כ בטלת לא תחמוד כסף וזהב וכו' דאפילו להדיוט אסר ליה וכל שכן לגבוה. אני אקיימנו התם בנעבד שאין בו רוח חיים והוא תלוש שהוא נאסר וצפוייו נאסר ואפילו להדיוט, אבל נעבד שהוא בעל חיים שהוא מותר להדיוט וכ"ש לגבוה יהא מותר דאכתי לא קיי"ל איסורא דידיה. אינו דין שיהא צפוייו מותר ואפילו לגבוה הואיל והנעבד עצמו מותר ואע"פ שאין בצפוי רוח חיים. ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד. ואע"ג דהא מוקים האי קרא דלא תחמוד בדבר שאין בו רוח חיים, ההוא לדחייה בעלמא הוא, מיהו במסקנא דמילתא בכל נעבד שבעולם ואפילו במחובר צפוייהן אסורין ואפילו להדיוט ואע"פ שהנעבד עצמו מותר לו דתנן במס' ע"ז [מ"ה ע"א] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרין ומה שעליהם אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ובתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] מפיק נמי להא מילתא מואבדתם את שמם כל העשוי לשמם. ומן הצאן להוציא את הנוגח. וא"ו יתירא קא דריש. רובע עשה בו אונס כרצון. פירוש לענין קטלא לפי שאין קושי אלא לדעת, וכן מצינו שהבהמה הנרבעת גם היא נסקלת ואע"פ שהיא אנוסה. נוגח לא עשה בו אונס כרצון, דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו. ובפרק שור שנגח ד' וה' שוורים [ב"ק מ' ע"ב] מייתי לה להא ברייתא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. נעבד שצפויין אסורים אינו דין שיפסל מע"ג המזבח. וא"ת מה סברא היא זו שהצפוי פשיטא ליה דאסור יותר מן הנעבד שצריך לאסור לנעבד מק"ו. וי"ל משום דכתיב פסילי אלוהיהם תשרפון באש וקס"ד היינו בדבר שאינו בעלי חיים אבל בבעלי חיים לא ולכך צריך לפסלו מק"ו, אבל קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם אין נראה לי לחלק אלא הכל אסור בין על בעלי חיים ובין שלא על בעלי חיים, ולכך הוה פשיטא ליה איסור טפי בצפוי מבנעבד. ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד. וא"כ השתא משמע אי לאו קרא דמן הבקר מסתמא הוה מותר לגבוה נעבד של בעלי חיים. וקשה דבפ' כל האסורין [תמורה כ"ח ע"א] תנן על נעבד ומוקצה זה וזה מותרין באכילה, וקאמר בגמ' [כ"ט ע"א] מנה"מ ממשקה ישראל ואי ס"ד אסורין להדיוט למה לי למעטינהו לגבוה מקרא דמן הבקר, משמע אי לאו דמעטינהו לגבוה מסתמא הוה אסירא גם להדיוט והכא מסתמא רצה להתירן גם לגבוה [עי' בתוס' שם]. וי"ל בודאי אי לאו קרא דמן הבקר לא הייתי אוסר נעבד לגבוה, כי מה שכתוב פסילי אלוהיהם תשרפון באש היינו בדבר שאין בו רוח חיים לכך בא הכתוב לאסור לגבוה, והתם ה"פ אי ס"ד דאסירי גם להדיוט א"כ למה לי למיכתב מיעוט גבי גבוה ליכתביה אצל הדיוט דאסיר ואנא אמינא דכ"ש לגבוה דאסור מדכתיב ממשקה ישראל וכיון שכתבו אצל גבוה ש"מ אבל להדיוט מותר. יכול יהא צפויין מותרין ת"ל מן הבקר. ויש לפרש כיון דמקרי נעבד לאסור לגבוה הוי צפויין אסורין אף להדיוט ומעתה קרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם על כל מי שהוא נעבד ואפילו נעבד דבעלי חיים דלגבוה אסור ולהדיוט מותר. וכן מוכח התם בגמ' [שם כ"ח ע"ב] דפריך רבי חנינא טעמא דרבי' קרא הא לאו הכי צפויין מותר והכתיב ואבדתם את שמם, וההוא קרא לאסור אפילו להדיוט. וא"ת דפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ה ע"א] גבי הר הנעבד דאסור לגבוה ומותר להדיוט, ופליגי התם ר"י הגלילי ורבנן בצפוי דהר אם מותר להדיוט, והשתא מאן דמתיר מאי שנא מנעבד בעלי חיים דאסור לגבוה וצפוי אסור אפילו להדיוט. וי"ל שאני צפוי של הר כשאין הצפוי עצמו נעבד דמותר דילפינן מכלים שנשתמשו בהן לצורך הר נעבד דמותרין, דאמרינן התם אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב (בדבר) [מדבר] וכתב בסיפרא דקרא אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם ומעתה ממעטינן נמי גבי הכלים שנשתמשו בהן להר דמותרין, וכן נמי ילפינן תקרובת דהר דמותרת מכלים וכן בצפוי ההר מותר, אבל נעבד של בעלי חיים הכל אסור כלים וצפוי ותקרובת. והיינו דאמרינן סוף פרק השוחט [חולין מ' ע"א] הא להר דתקרובת מותר והא לגדא דהר דתקרובת אסור משום שהוא בעלי חיים ותקרובתן אסורה. והא דפליגי התם בצפוי הר מאן דאסר סובר שגם הצפוי עצמו נעבד עם ההר וצפויו הוא תלוש ואינו מחובר ומאן דשרי סבר ההר נעבד והצפוי אינו נעבד וכיון שהר מותר להדיוט כ"ש צפויו שלא יהא טפל חמור מן העיקר, דקדק רבינו יצחק ב"ר שמואל. מן הצאן להוציא את המוקצה. ובפרק כל האסורין [תמורה כ"ח ע"ב] אמר ריש לקיש אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים. ומן הצאן להוציא את ההורג שהרג נפש, ומוא"ו קא דרש. ובתמורה פ' כל האסורין [שם] נפיק לתנא דבי ר' ישמעאל פסולין אלו מכי משחתם בהם מום בם, והתם קאמר מיעוטין דמן הבהמה ומן הבקר למאי צריכי. אבל לרבנן לא קאמר כי משחתם בהם למה צריך, כי ודאי רבנן דרשי ליה לכל שאין מום פוסל בו אין ערוה וכו'. וא"ת מה צריך לרבנן למילף מהאי קרא, תיפוק מכי משחתם כיון דדרשי מיניה כל שאין המום פוסל בו אין ערוה ועכו"ם פוסלים בו, וא"כ מצי למילף משם מוקצה ונרבע ונעבד. וי"ל משום שכבר דרשינן מהאי קרא דמן הבקר דפסילי מוקצה ורובע אמרינן כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועכו"ם פוסלין, אבל קודם דלא נפיק מהכא לא הוי ידעינן מכי משחתם דבר ערוה ועכו"ם דפוסלין. ובפ' כל האסורים ובפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ' ע"ב] מייתי לה. אם נאמר רובע למה נאמר נוגח, פירוש ששניהם שקולים ונסקלין כשיש עדים. רובע עשה בו אונס כרצון, אע"ג שבא עליה אדם לאונסה דכתיב ואת הבהמה תהרוגו. נוגח לא עשה בו אונס כרצון, דתניא [ב"ק מ"א ע"א] שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח וטעמא דאמר קרא כי יגח ולא שיגיחוהו. נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה, אע"פ שנסקל בעלים משלמין את הכופר. רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה, אם רבעה אשה וקטלה. ובגמ' [ב"ק מ' ע"ב] מפרש אמאי לא משלם כופר מה לי קטלה בקרנה מה לי קטלה ברביעה, ומשני קרן כונתה להזיק והאי כונתו להנאת עצמה. נעבד של אחרים מותר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [עי' זית רענן].
<h2>דף מא:</h2>
[ויקרא א' ג'] מן הבקר, זהו שאמרו להוציא את הטרפה. זכר, לא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. הלא דין הוא, מה אם שלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס, עולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס, לא, אם אמרת בשלמים שלא כשרו לבא מן העוף תאמר בעולה שכשרה לבא מן העוף, חטאת תוכיח שכשרה לבא מן העוף ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים, הבכור יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם, המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בעולה שהיא אחד מאחד, הואיל והיא אחד מאחד תכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. תלמוד לומר זכר, ולא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ז'—י"א]. כשהוא אומר למטה זכר פי' בבן צאן. לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים פי' שאין חטאת יחיד באה מן הבקר. המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ואינו כשר לבא טומטום וכו' פי' מעשר יליף העברה העברה מבכור. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מן הבקר זהו שאמרו להוציא הטריפה לעיל [פרש' ב' ה"י] אמרינן כשהוא אומר מן הבקר למטה. זכר, ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים. לא אם אמרת בשלמים שכן לא כשרו לבא מן העוף דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו ואמרינן [לקמ' פרש' ו' ה"א] עוף עולה ואין עוף שלמים. חטאת תוכיח וכו' ולא כשרה טומטום ואנדרוגינוס דכתיב נקבה תמימה יביאנה ואמ' [בכורות מ"ב ע"א] נקבה ודאית. לא אם אמרת בחטאת שכן לא כשרה לבא כל מין זכרים כך כתוב בספרים, וקשיא דמה לו להזכיר זכרים אצל חטאת דבחטאת חלב שהיא נקבה איירינן והוה ליה למימר שכן לא כשרה כל מין שהרי כשבה או שעירה כתיב אבל לא מן הבקר, ושמא אטו עולה דזכר נקט ליה וה"ק לא אם אמרת בחטאת שכן לא כשרה לבא כל מין זכרים ואפי' היכא שחטאת באה זכר כגון שעירי יום הכיפורי' ושל רגלים ושעיר נשיא וכן פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח כל חטאת כמו שמפורש זכר ולא ממין אחר. בכור יוכיח וכו' ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס כדתנינן פרק על אלו מומין [בכורות מ"א ע"א] ואמרו בגמ' [שם ע"ב] גבי בכור תרי קראי כתיבי הזכרים ודלא כר' ישמעאל דאמ' אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. מעשר יוכיח וכו' ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס וכר' שמעון בן יהודה שאמר [שם נ"ז ע"א] טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר דס"ל בריה הוא ומיעט רחמנא בקדשים זכר ודאי נקיבה ודאית, וגבי (בכור) [מעשר] תחת גמר מקדשים פר' מעשר בהמה [שם]. שכן הוא אחד מעשרה ולא ריבה בה הכתוב בהבאתו, וכן אם אין עשר אין עליהן תורת מעשר אפי' אמר זה יהיה מעשר. תאמר בעולה שהוא אחד מאחד אפי' בהמה אחת אם יש לו יכול לעשותה עולה וכן כל עדרו אם ירצה יעשם עולות. ת"ל זכר ובפרק אלו מומין [שם מ"א ע"ב מ"ב ע"א] אמ' רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום ד"ה ספיקא הוא וקדוש מספיקא ופריך ליה מרישא דהך ברייתא ומשני סמי מכאן טומטום.
<h2>דף מב.</h2>
בערכך, להביא ערך הסתום. ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו. או יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו, ת"ל נפשות. נפשות, לא המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, ת"ל והעריך את שיש לו העמדה יש לו ערכה ואת שאין לו העמדה אין לו ערכה. דבר אחר מה ת"ל נפשות, שיכול אין לי אלא אחד שהעריך את אחד, אחד שהעריך את מאה מנין ת"ל נפשות. ד"א מה ת"ל נפשות, שיכול אין לי אלא איש שהעריך את האשה אשה שהעריכה את האיש מנין ת"ל נפשות. ד"א מה ת"ל נפשות, שיכול כל שהיה בכלל דמים יהיה בכלל עריכה, מנוול ומוכה שחין שלא היו בכלל דמים לא יהיו בכלל ערכים ת"ל נפשות. יהיו מה ת"ל, שיכול כל שהיה בכלל ערכים יהיו בכלל דמים מנוול ומוכה שחין טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש שלא היו בכלל ערכים לא יהיו בכלל דמים ת"ל יהיו. זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהיו בכלל איש אבל יהיו בכלל אשה, ת"ל ואם נקיבה היא, זכר ודאי ונקיבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ג' הלכה ה'—ט']. בערכך, להביא ערך הסתום. מפרש בערכין [ד' ע"ב] שהאומר הרי עלי ערך סתם נותן כפחות שבערכין ומאי ניהו (בן) שלשת שקלים. וכולה ברייתא מיפרש' בערכין פרק קמא שפיר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. להביא ערך סתום. מפרש לה בפ"ק דערכין [ד' ע"ב] כדתניא האומר ערך סתם עלי נותן בפחות שבערכין וכמה ג' שקלים. ואינו נותן ערך איברין. דאין לשון ערך אלא לכולו ונפיק ליה מדהוי ליה למיכתב ערך וכתב ערכך. ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך. אע"ג דאם שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ואפילו לענין העמדה והערכה כדמוכח בפרק שני דחולין [ל' ע"א], גוסס לענין כן גריע מיניה כיון שאינו זז ונמשש חשוב כמת אע"ג דלכל שאר דברים הרי הוא כחי. ד"א נפשות להביא מנוול ומוכה שחין. והא אפיקתיה להנך, הנך לא צריכי קרא מ"ט קרא דערך שקול הוא ויבואו כולם, למנוול ולמוכה שחין הוא דאיצטריך. לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, למה לי קרא לא יהא אלא דמי הקל, אמר רבא לומר שנידון בכבודו. פירוש אם אמר דמי אבר שתלוי בו חיותו עליו נותן דמי כולו.
רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו, העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ו' ה"ה]. כל מקום שנאמר זכר ונקבה טומטום כו', מייתי לה בפ' על אלו מומין [בכורות מ"ב ע"א] והתם קאמר סמי מכאן טומטום דאמ' רב חסדא טומטום (בהמה) ספקא הוא וקדוש מספיקא. וא"ת התם כתיב [ויקרא י"ח כ"ב] ואת זכר לא תשכב וכו' ובפרק הערל [יבמות פ"ג ע"ב] מחייב סקילה על אנדרוגינוס, וי"ל התם כדאמר טעמא דכתיב משכבי אשה אי זהו זכר שיש [בו] שתי משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס.
<h2>דף מג:</h2>
[ויקרא א' ח'] הכהנים, לרבות הקרחנים דברי רבי יהודה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"ו ה"א]. הכהנים לרבות את הקרחנים דברי ר' יהודה. מייתי לה בבכורות פר' מומין אלו [מ"ג ע"ב] ומפרש התם כשר הוא מן התורה אלא שאמרו פסול מפני מראית העין וכן ננסין וזבלגנין. ורבנן סביר' להו דפסולין נינהו מן התורה מפני שאינן שוין בזרעו של אהרן דכתי' [ויקרא כ"א כ"א] כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, ואם עבד עבודה לרבנן עובר בעשה דהכי דרשי' כל איש אשר בו מום לא יגש וצריך כמו כן שיהיה מזרע אהרן כלומר שוה לזרע אהרן [הכהן הא אם אינו שוה בזרע אהרן הכהן לא יגש] ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל על המום כתי' [שם] מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב דקאי עליה בלאו ומחיל נמי עבודה דכתיב [פסוק כ"ג] כי מום בו ולא יחלל והנך דפסילי משום שאינן שוין בזרעו של אהרן לא מחלי עבודה ולא קיימי אלא בעשה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לרבות הקרחיים. בפ' מומין אלו [בכורות מ"ג ע"ב] מפרש דר' יהודה מכשיר קרחים דאורייתא ולא אמרו פסולים אלא משום מראית העין, אבל לתנא דמתניתין דהתם פסולים הם מדאורייתא. והתם מפרש לתנא דמתני' דפסל לא שנו אלא שאין לו לאחוריו אבל יש לו לאחוריו כשר. וכן זבלגנין וננסין מכשר בהו ר' יהודה מן התורה.
[ויקרא כ"א כ'] גבן שיש לו שני גבינים. אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד זהו גבן האמור בתורה. רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבים. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו שתים גבים ושתי שדראות. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הי"ב]. ושני שדראות. בגמרא קאמר בששדרתו עקומה.
[ויקרא כ"א י"ח] פסח בין חגר בשתי רגליו בין חיגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין ת"ל פסח. חרום שחוטמו שקוע, חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מנין ת"ל או חרום. אבא יוסי החרם אמר איזהו החרום הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגתה, אע"פ שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הלכה ז'—ח']. חרום שחוטמו שוקע, פירוש מלשון [קהלת ז'] מצודים וחרמים לבה והם החפירות שעושין לדגים על חוף הים או הנהר להפיל בהם הדגים וכן עושין ביערים להפיל בהן החיות ומכסין אותן בקשין או בסבכי האילנות כדי שלא יזהרו מהם, וכיוצא בו במסכת עירובין [מ"ז ע"ב] חרם שבין שני תחומי שבת פירוש חפירה גדולה שנתקבצו המים בתוכה. בלום נפוח והוא לשון לעז שקורין לאדם שהוא נפוח אינבולמו"ט, ולכך נקראת הריאה פילמו"ן על שהיא נפוחה לעולם. ודומה לו בנדרים [עי' ס"ו ע"ב] שמא רגליה נאות מבולמות פירוש נפוחות. סולד פירוש דומה כמי שהרתיחוהו ברותחין שהוא אדום ונקלף, וכיוצא בו במסכת שבת [מ'0ע"ב] יד סולדת בו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. רגלו חלולה. בתוספתא תני פרסתו חלולה. חרום חוטמו שקוע. והוא גומא. במסכת עירובין [מ"ז ע"ב] גבי תחומי שבת, חפירה שהמים מתקבצים שם. וכן [נדרים כ' ע"א] חרמו של ים. ומצודים וחרמים על שם שעושים חפירות על שפת הים והנהר מכניס שם דגים, וכן לחיות ביער מכסים מלמעלה והחיה הולכת ונופלת בו. כלום. נפוח ובנדרים [ס"ו] שמא רגליה נאות מכולמות. נקבי חוטמו סתומות. סולד. דומה שהרתיחוהו ברותחין והוא ארוך ונקלף וכן [שבת מ' ע"ב, וע"ש ברש"י] יד סולדת נכוות ואדומה. ל"א סולד קצר. נוטף. ארוך ונוטף על פיו. הכוחל שתי עיניו כאחת. כשמניח כחול על עינו זב משם דרך הגומא על עינו אחרת. הפלגת. שזה אינו מצוי.
<h2>דף מד.</h2>
[ויקרא כ"א כ'] בעינו להביא את שבעינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את החדר ואת העלייה כאחד סכי שמש והזגדוס והרואה את חבירו ואמר לו היא רואה. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הי"ד]. בעינו להביא את שבעינו שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. פירוש להביא כל שינוי שבעינו כגון שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם או למטה מן הראוי להם, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה עד שהוא רואה את החדר ואת העליה כאחת. שני שמש, ששונא להביט בשמש. והזגדוס, שאין הזוגות שלו שוין עינו אחת משונה ועינו אחת שוה לשאר בני אדם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. להביא את שבעינו. כל שינוי שבעינו כמו שמפרש ואזיל. שתי עיניו למעלה, למעלה מן הראוי להם וכן למטה מן הראוי להם וכן אחת למעלה ואחת למטה. א"נ שחרורות שלה אינה באמצע העין אלא למעלה או למטה. הכי שמש, שאינו יכול לראות בשמש. ס"א סני שמש, שונא לראות בשמש. והזוגדוס, שאינם שוים שניהם אלא אחד מהם משונה.
[ויקרא כ"א י"ח] עיור בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת. חרוור קבוע והמים הקבועים מנין ת"ל איש עיור. [תורת כהנים אמור פרשה ג' ה"ו]. חוורוור והמים הקבועין. פירוש חוורוור כמין חברבורות לבנות בשחור שלו שאינן יוצאות מתוך הלבן שהלבן שלו חלוק מן השחור כשאר בני אדם אלא שיש בתוך השחור שלו טיפין טיפין לבנות. ואין זה תבלול האמור במקרא כי תבלול הוא לשון בלבול והוא לבן הפוסק ונכנס בשחור כמו שמפורש במשנת בכורות פרק על אלו מומין [ל"ח ע"א]. והתם [ע"ב] מפרש בכמה הם קבועים. פ"א חוורוור שנתלבנו עיניו וכהה מאורו לגמרי, וזה עיקר דהכי מפרש לה בפרק מומין אלו [מ"ד ע"א] אמר רבא היל' כל מחמת כיהותא מאיש עור מחסרותא מאו דק מבלבלותא מתבלול משניותא מבעינו ואמרינן התם דאי כתב רחמנא איש עור משום דלא חזי בהו כלל אבל מחסרותא לא, כתב רחמנא דק. [פירוש הראב"ד מכת"י]. חברבר והמים הקבועים מנין. חברבורות וטיפין לבנות בתוך שחור של עין, ואין זה תבלול שבמקרא, דהתם לבן של עין שנכנס בשחור כדתנן בפרק [על] אלו מומין [ל"ח ע"א]. א"נ חוורור שנתלבנו עיניו וכהה מאורו לגמרי, וכן מוכח בפרק מומין אלו [מ"ד ע"א] אמר רבא הלכך כל מחמת כהיותא מאיש עור, מחסרותא מאו דק, מבלבלותא מתבלול, משניותא מבעינו, וקאמר התם אי כתב רחמנא איש עיור משום דלא חזו בהו כלל אבל מחסרותא לא, כתב רחמנא דק. ומים קבועים. שעיניו דומעות תמיד ובבכורות [ל"ח ע"ב, ל"ט ע"א] גבי מומי בהמה מפרש במה הם קבועים, אבל גבי אדם לא ידעינן.
<h2>דף מד:</h2>
[ויקרא כ"א כ'] גרב זו החרס. ילפת זו חזזית מצרית. מרוח אשך, רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו, רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו, חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הט"ו]. גרב זה החרס, ילפת זו חזזית מצרית. מפרש בבכורות [מ"א ע"א] גרב זה [שחין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ, והוא בחרס האמור בקללות. וגרב האמור בקללות הוא לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא ילפת האמור כאן, ושניהם מומין, אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים אינו מום קבוע לשחוט עליו את הבכור במדינה ולא לפדות בו את המוקדשין אלא מום עובר הוא. נמרחו אשכיו, נמעכו בציו. שהרוח באשכיו, שהם נפוחים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. גרב זו החרס, והוא מין שחין היבש בין מבפנים בין מבחוץ והוא כחרס האמור בקללות. ילפת זו חזזית המצרית, לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא גרב האמור בקללות אבל גרב שהוא לח מבחוץ ומבפנים הוא מום עובר. נימוחו אשכיו, נתמעכו ביציו. שרוח באשכיו, נפוחים. מראיו חשוכים, שחור ומפיחים, ובגמ' [מ"ד ע"ב] פריך היינו כושי.
<h2>דף מה.</h2>
[ויקרא כ"א י"ט] שבר רגל אין לי אלא שנשברה רגלו הקשן והעיקלן והקולבן מנין ת"ל איש. שבר יד אין לי אלא שנשברה ידו אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק פסול חתכה כשר מנין ת"ל או שבר יד. [תורת כהנים אמור פרשה ג' הלכה י'—י"א]. שבר רגל. פירוש כל השוק נקרא רגל אבל פסח אינו על הרגל לבדו. הקשן והעיקלן והקולבן. הקשן הוא מלשון [דניאל ה'] וארכובתיה דא לדא נקשן, העוקלן כמשמעו מלשון מעוקל, ושניהם שוקיהם עקומות אלא שהקשן שוקיו עקומות כלפי פנים וכשהוא מהלך מקיש קרסוליו או רכובותיו זה עם זה והעוקלן שוקיו עקומות כלפי חוץ וכשהוא מקיף פרסותיו זו בצד זו אין רכובותיו נושקות מפני שהן עקומות כלפי חוץ, והכי איתא במשנת מומין אלו. והקולבן כמו כן או שבר או עקמימות בקליבוסת שלו, והוא עצם לקולית הירך ודומה לאילן שקד והרחב שבו הוא נקרא כף הירך והסימן הברור שבו שראש הכרכשא עומד בין שתי העצמות אחד שבירך זו ואחד שבירך זו והחלב שתחת זו הכרכשא קראוהו בספרא חלב שבין הפקוקלות ובלשון הגמ' [חולין צ"ג ע"א] תרבא דאקליבוסתא. ובאגדה אמרו וינץ השקד זו הקליבוסת מפני שהוא עשוי כאילן השקד רחב מלמטה ומלמעלה ודק באמצע וראש הקולית נכנס בו באמצעו, וקליבוסת לשון מפתח ועל זה נקראו שני פקוקלות מלשון פקק. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שבר רגל. כל השוק קרוי רגל. הניקשן. ארכבותיו נוקשות. והעוקלן. מקיף וסומך פרסותיו בשביל שארכובותיו מעוקלות ועקומות כלפי חוץ ופרסותיו מתקרבות זו וזו. והקולבן. יש לו עקומות בקליבוסת והוא עצם רחב שבירך המחובר לקולית והרחב שבו נקרא כף הירך וראש הכרכשא עומד בין אותן שתי עצמות, והחלב שתחת הכרכשא קוראהו בספרים חלב בין הפקוקלות ובלשון גמרא [חולין צ"ג ע"א] תרבא דאקליבסתא, וקליבוסת הוא לשון מפתח וכן פקוקלות הוא לשון פקק. מחכמי לוניל.
[ויקרא כ"א י"ח] שרוע שנשמטה יריכו. פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז מנין ת"ל או איש. [תורת כהנים אמור פרשה ג' ה"ט]. שרוע שנשתרבבה ירכו. פירוש שרוע כמו סרוח והוא משורש וסרח העודף [שמות כ"ו] לשון יתר שירכו אחת ארוכה יותר מחבירתה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. שרוע וכו'. כמו סרוח לשון יתיר, כמו וסרח העודף שנשתרבבה ידו וארוכה מחברתה. פיקה יוצא מגודלו. ובגמרא בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה, בליטות בשר עגולות. עקיבו יוצא לאחריו. א"ר אלעזר ששוקו יוצא באמצע רגלו. פרסתו רחבה כשל אווז (שהן קלושות ואין ארכן יתר על רחבן א"ר פפא לא תימא דטרפה ולא סדיקא אלא כיון דטרפה פי' קלושה אע"ג דסדיקא).
<h2>דף מה:</h2>
אין לי אלא את אלו בלבד מנין לרבות שאר המומים ת"ל מום מום ריבה. מנין הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, ת"ל איש איש ריבה. והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן הכשיר בו הכושי והגיחור והלבקן והקיפח הננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן אינו דין שנכשיר בו את הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה ובעלי נגעים טהורים, ת"ל איש איש ריבה. אשר מום בו פרט לאותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן. והלא דין הוא מה אם בהמה שהכשיר בו הכושי והגיחור והקיפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, פסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן, אדם שפסל בו הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים אינו דין שנפסל בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן, ת"ל אשר מום בו מום פרט לאותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן. מום בו פרט לשעבר מומו. והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן אם עבר מומה כשירה, אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן אם עבר מומו לא יהיה כשר. לא אם אמרתי בבהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, תאמר באדם שפסל בו את כל אלו אם עבר מומו לא יהיה כשר, ת"ל מום בו פרט לשעבר מומו. [תורת כהנים אמור פ"ג הלכה א'—ז']. כושי, שחור. גיחור, אדום ביותר. לווקן, לבן ביותר שדומה לבוהק. כיפח, כמו גבח והוא ארוך ביותר ואיבריו נשמטין עליו. אדם שהכשיר בו אותו ובנו, אהרן ובנו הותרו לעבוד עבודה בבת אחת, אבל בהמה אסור לשחוט הזכר ובנו ומני חנניה היא והכי איתא בבכורות. אדם טריפה מותר לעבוד עבודה כגון שניקבו הדקין שלו בתוך בטנו שאינו בגלוי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. והגיחור, אדום ביותר. הלווקן, לבן ביותר דומה לבוהק. והניפח [בת"כ שלנו והקיפח וכ"ה במשנה ובגמרא], גבוה וארוך. בגמ' אריכא שמיטא סגיא [פירש"י שארוך ודק ביותר ולכך אין יכול לסבול קומתו וניכפף ונראה כמו שחוליותיו שמוטות]. שפסל בה אותו ואת בנו, תייש ובנו דומיא דאדם, ואליבא דחנניה דאמר שנוהג בזכרים. אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כהן ובנו כשרים שניהם לעבודה. וכן טריפה, שניקבו מעיו ואינו בגלוי. ובעלי נגעים טהורים, קודם שנזקק לו כהן. ת"ל איש איש ריבה, לפסול.
או אילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו הייתי אומר מה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו אמו ודאי אינו דין שיטמא לה, אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת אמו שנתחללה מנין ת"ל ולאמו. [תורת כהנים אמור פרשה א' ה"ה]. מה אביו שאינו מחולל אף אמו שאינה מחוללת. [אמו שנתחללה] מנין, פירוש אחר שנולד ממנה מת אביו שהיה כהן ונשאת לכהן גדול ונתחללה אעפ"י כן יטמא לה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מה אביו שאינו מתחלל, לא היה נפסל מכהונה אם היה נושא נשים בעבירה דנודר מהם הנאה ועובד עבודה ויורד ומגרש כדאמרינן בבכורות.
[ויקרא כ"א ד'] בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו לא בזמן שפרשו מדרכי ציבור. להחלו, נהג מנהג כזה הרי הוא חולים. יכול יהיו חולים לעולם, ת"ל בעמיו בזמן שהוא עמו הרי הוא חולים פירש הרי הוא בקדושתו. [תורת כהנים אמור פרשה א' הט"ז]. בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו וכו'. קרא יתירא קדריש כלומר דאף לשאר קרובים נמי בזמן שעושים מעשה עמם מיטמא להם ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור, פירוש שנשתמדו אפילו לעבירה אחת כגון שהוא משומד לאכול חלב או דם. והשתא קא סמיך להחלו לבעמיו להא מילתא דבזמן שהוא משומד לא יטמא לו, אבל אם חזר בו יטמא לו. ולא מצי למימר דלשאר קרובים נמי אם פסולים הם לא יטמא להם, שהרי ריבה הכתוב למעלה אפילו לאמו מחוללת, ועוד אם איתא דבכולהו פליג בהו רחמנא למה ליה למכתב לא יטמא בעל לכתוב לא יטמא בעמיו להחלו אלא ש"מ בבעל הוא דקפיד רחמנא בין אשתו כשרה לאשתו פסולה אבל בשאר קרובים לא, והאי בעמיו לאיתויי שאר קרובים בזמן שפירשו מדרכי צבור. בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין וכו', לאו ממשמעות בעמיו קאמר אלא בעמיו להחלו כלומר קרוביו שהם מחללים אותו לא יטמא להם, ואימתי הוא נפגם בהם בזמן שפורשים מדרכי צבור אבל אם חזרו בהם אין פוגמין אותו ומיטמא להם. [פירוש הראב"ד מכת"י]. בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו מטמא להם ולא מטמא להם בזמן שפרשו מדרכי ציבור, שנשתמדו אפילו לעבירה אחת לאכול חלב או דם, ולכך סמיך להחלו לבעמיו בזמן שהוא אביו משומד לא יטמא לו. ואם חזר ומת בתשובה יטמא. בזמן שהוא עמו, עבירה עמו. א"נ זו דרשה אחריתא, ועל אשתו חללה קאמר בזמן שהיא עמו פסול לעבודה פיר(ו)ש הרי הוא וכו', כדתנן בפרק אלו מומין כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. והא דאמרינן בפרק אין עומדין [ברכות ל"ב ע"ב] כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, היינו נמי שלא עשה תשובה אבל עשה תשובה מותר כדמוכח בירושלמי פרק הנזקין [ה"ט] דגרסינן שלא תאמר איש פלוני שופך דמים והוא מברכני, א"ל הקב"ה והוא מברכך ולא כך כתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וכן בספרי. ובפרק ר' ישמעאל בע"ז [ע"ש נ"ב ע"ב] כהן ששחט לע"ז רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח. וכן בסוף מנחות [ק"ט ע"ב].
<h2>דף מז:</h2>
[ויקרא י"ב ב'] וילדה, עד שתצא ממקום הוולד פרט ליוצא דופן. ר"ש אומר יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבים עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים של בן. [תורת כהנים תזריע פרשה א' ה"ד]. וילדה עד שתלד ממקום הולד, פירוש ממקום שראוי להולד בו. ובמסכת נדה פר' יוצא דופן [מ' ע"א] דריש ליה מאשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם. ואותו המדרש מחוור יותר מזה ולזה איני יודע טעם אלא מדכתיב וילדה ולא אמר ותלד כמו שאמר תזריע אלא וילדה כלומר ממקום שאשה אחרת יולדת ממנו. ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כולד. טעמיה דר' שמעון דכתיב ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן. ובלבד שיהא פטור מחמש סלעים של בן, דבפטר רחם תלה רחמנא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. הרי הוא כילוד, ממקום לידה. וחייבין עליו קרבן, לידה. ויוצא דופן נלקח ע"י חתיכת פריסה שע"י סם. ובפ' יוצא דופן [נדה מ' ע"א] מ"ט דר' שמעון תלד לרבות יוצא דופן. שפטור מחמש סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא.
<h2>דף נ.</h2>
[ויקרא כ"ז כ"ה] עשרים גרה יהיה השקל, ללמדך כמה היא סלע. מנין אם רצה לרבות ירבה, תלמוד לומר יהיה. (מניין) יכול אם רצה לפחות יפחות, תלמוד לומר הוא. [תורת כהנים בחוקתי פי"א ה"ח]. עשרים גרה ללמדך כמה תהא הסלע. ומנין שאם רצה לרבות ירבה ת"ל יהיה. יכול אם רצה לפחות יפחות ת"ל הוא, בפרשת ויקח קרח בענין מתנות כהונה כתיב עשרים גרה הוא, בהווייתו יהא שלא יפחת. ולענין מוסיפין על המטבעות קאמר שהם רשאין להוסיף על השקל, אבל אין רשאין לפחות ממנו, ואם הוסיפו עליו כמו שהיו נותנין חמישים סלעים בזרע חומר שעורים וחמש סלעים לפדיון הבכור כך הם נותנין עכשיו לאחר התוספת. וכן בכל מקום שהיו זקוקים ליתן שקל הקדש, ואם פחתו ממנו חייב ליתן לחשבון הראשון. [פירוש הראב"ד מכת"י]. עשרים גרה ללמדך כמה תהא הסלע ומנין שאם רצה להרבות ירבה ת"ל יהיה. יכול אם רצה לפחות יפחות ת"ל הוא, בפרשת ויקח קורח במתנות כהונה כתיב גרה הוא בהוייתו יהא שלא יפחות. ולענין מוסיפין קאמר קרא דרשאין להוסיף על השקל אבל אין רשאין לפחות ממנו. מיהו כשהוסיפו על השקלים נותן נ' שקלים לערכין (כפי מה שהוא עכשיו לא) כאשר בתחלה כדאמר הכא ת"ל יהיה. וכן אמרינן בקידושין [י"א ע"ב] חמישים סלעים של (כאן) [בן] שלשים של עבד כולן במנה צורי. אבל אם פחתו מהן חייב ליתן לפי שיעור הראשון.
<h2>דף נב:</h2>
[ויקרא כ"ה י'] ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו אמר רבי אליעזר בן יעקב במי מדבר אם בנמכר שש הרי אמור, אם בנמכר שנה או שתים הרי אמור, הא אינו מדבר אלא בנרצע לפני היובל שיהא היובל מוציאו. דבר אחר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דברי ר' מאיר, רבי יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן הוא אומר בגולה. תשובו לרבות את האשה. [תורת כהנים בהר פ"ב ה"ה]. ואי קשיא לך והיכי דרשינן האי קרא בעבד עברי והא בשמטת קרקעות קמיירי ושלוח עבדים מקרא דלעיל נפקא לן דכתיב וקראתם דרור בארץ וכו'. אין ודאי הכי הוא ושבתם איש אל אחוזתו בשמיטת קרקעות קמיירי, אבל סיפיה דקרא קדריש ואיש אל משפחתו תשובו דהא ודאי בשלוח עבדים הוא. מיהו קשיא לי וקראתם דרור בארץ למאי אתא. ואיכא למימר דלמדרש ביה לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה הוא דכתביה. תשובו לרבות את האשה פירוש על שמטת קרקעות קאי שאם מכרה האשה הקרקע שלה שמחזירין אותו לה ביובל, אבל שלוח עבדים לא קאמר שהרי האשה אינה נמכרת בב"ד ולא נרצעת, ואמרינן בקידושין [ט"ו ע"א] על זה הפסוק איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה, אלא ודאי על כרחך אשמטת קרקעות קאי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. לרבות את האשה, שיוצאה אם פגע בה יובל קודם שש. ואע"ג דרישא דקרא לא מיירי באשה דבנרצע מיירי, מסיפא דקרא מרבינן לה שאם נמכרת שיוצאה ביובל. ל"א לרבות את האשה שמחזירין לה קרקע ביובל. ובפרק יש בכור קאמר דרבנן דרשי תשובו לרבות את המתנה שחוזרת ור' מאיר לא דריש ליה, ואפשר דאית ליה דרשא דהכא לרבות את האשה. ובפרק בתרא דערכין [ל"א ע"ב] קאמר ורבי מאיר לא דריש תשובו, וי"ל דההיא דרשא לא דריש.
[ויקרא כ"ה כ"ה] וגאל את ממכר אחיו, לרבות את הנותן מתנה. [תורת כהנים בהר פ"ה ה"א]. וגאל את ממכר אחיו, לרבות את המתנה, שנגאלת לקרובים. והא דלא כרבי מאיר דלית ליה מתנה כמכר בפרק יש בכור, ובפרק המוכר שדהו [ערכין ל"א ע"ב].
[ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, ולא כל אשר לו. מאדם, לרבות עבדו ושפחתו הכנענים, או אדם לרבות עבדו ושפחתו העברים ת"ל מאדם, ולא כל אדם. מבהמה, ולא כל בהמה. ומשדה אחוזתו, ולא כל שדה אחוזתו. יכול אם החרים אדם את כולם יהו מוחרמים, ת"ל אך. א"ר אלעזר בן עזריה ומה לגבוה שאין אדם רשאי להחרים את נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ג]. מכל אשר לו ולא כל אשר לו. בפרק המקדיש [ערכין כ"ח ע"א] מצריך לכולהו, בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו שפחתו ושדה מקנתו ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה אף כל וכו'. ושדה דמחרים אע"ג שאינו יכול למוכרה לעולם שהרי חוזרת היא ביובל, מ"מ נפקעת היא ממנו על ידי הקדש, א"נ ע"י מתנה לר' מאיר דאמר בבכורות [נ"ב ע"ב] מתנה אינה חוזרת ביובל. ת"ל אך דברי רבי אליעזר. א"ר אלעזר בן עזריה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים וכו'. ופריך בפ' המקדיש [שם] היינו ת"ק, פירוש ר' אלעזר בן עזריה היינו ר"א בן שמוע. איכא בינייהו דר' אילא דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ומפרש כנגד שני עישורין הכתובים ביעקב. ר"א בן עזריה אית ליה ור"א בן שמוע לית ליה ויכול לבזבז יותר ובלבד שיניח לעצמו כל שהוא.
[ויקרא כ"ה ל'] לצמיתות, לחולטנית. ד"א לצמיתות לרבות את הנותן מתנה. [תורת כהנים בהר פרשה ד' ה"ח]. לצמיתות. לרבות את המתנה מדלא כתיב לצמיתת וכתיב לצמיתות.
<h2>דף נג.</h2>
מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר ת"ל [ויקרא כ"ז ל"ב] וכל מעשר בקר וצאן. יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים, ודין הוא ומה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרים זה על זה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו זה על זה, ת"ל וצאן (כל) משמע [כל] צאן אחד. ק"ו לחדש ולישן שיתעשרו מזה על זה ומה אם הכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה ת"ל [דברים י"ד כ"ב] עשר תעשר שתי מעשרות, שנה, אין מעשרין משנה לחברתה דברי ר"ע. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב הלכה י"א—י"ג]. ת"ל כל מעשר בקר וצאן, פירוש תן מעשר לבקר ומעשר לצאן מדלא כתיב כל מעשר בהמה. ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד, פירוש שהכבשים והעזים בכלל צאן הם דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה וכיון שהוציאן הכתוב בדיבור אחד שמע מינה שמעשרין מזה על זה. חדש וישן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות דבר הכתוב וכו' וכתיב שנה שנה, אין מעשרין אותן משנה לחבירתה אלא דבר שנה בשנה. ואי קשיא לך לענין כבשים ועזים נמי לילף ממעשר דגן דאין מעשרין ממין על שאינו מינו כלל. התם הא כתיב וצאן כל משמע צאן אחד. והא דקא מסיים בה דברי ר' עקיבא, משום דר' עקיבא הוא דקא דריש לקמן להאי עשר תעשר בשני מעשרות אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ת"ל כל מעשר בקר וצאן, מדלא כתיב כל מעשר בהמה וכתיב בקר וצאן משמע מכל אחד בעי לעשורי. ובגמרא פרק בתרא דבכורות [נ"ד ע"ב] קאמר אמר קרא העשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה, אי הכי כבשים ועזים נמי ומשני וצאן כל צאן משמע כדכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים וגו' והכא לא הזכיר כבשים ועזים. ת"ל עשר תעשר בשני מעשרות דבר הכתוב, פירוש מעשר דגן ומעשר בהמה וכתיב שנה שנה אין מעשרין אותן משנה לחבירתה. בשני מעשרות דקאמר לענין היקש מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא אף מעשר בהמה מן החדש על הישן לא. וכי תימא נקיש נמי (למנין) [לענין] זה מה מעשר דגן מין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה מן הכבשים על העזים לא, הא רבי רחמנא וצאן, וכי תימא ומה ראית להקיש לענין חדש וישן ולא לענין מין על שאינו מינו, אמר קרא שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, בזה הענין מסיק בפרק בתרא דבכורות [נ"ג ע"ב]. ובזו ברייתא דהכא אינו מזכיר באמצע דינא קרא דוצאן, משום שכבר למדנו שמעשרין מן הכבשים ומן העזים ועל סמך דההוא קרא דן דין שלו, ומה שאמר דכתיב שנה שנה על פירכא דמה ראית שלא להקיש במין על שאינו מינו, וקאמר משום דסיפיה דקרא מפרש למאי הילכתא איתקשו מעשרות ברישא דקרא. דברי רבי עקיבא, משום דלקמן נמי דריש ר' עקיבא מעשר בהמה מקרא דעשר תעשר אמר כאן דברי ר"ע. וא"ת הכא אתיא הקישא ומפקא מק"ו, ובפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"ב] גבי בכור ב"ש אומרים אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה התם כהנים אין ישראל לא אף ה"נ כהנים אין ישראל לא וב"ה אומרים אפילו זרים ובקרא דב"ש קאמרו הני מילי תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור בעל מום זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל בבכור, אלמא אע"ג שהוקשו זה לזה דכתיב ובשרם יהיה לך ואמרינן בפרק ב"ש [זבחים ל"ז ע"א] אחד תם ואחד בעל מום אתי ק"ו ומפיק מהקישא. וי"ל הכא אי דרשינן ק"ו אין כאן הקישא שהרי מקרא דוצאן דרשינן דמעשרין מן הכבשים על העזים והקישא מה דגן מן הישן על החדש לא אף מעשר בהמה לא, ואי אמרינן ק"ו שלא יהא נוהג מעשר בהמה בדין חדש וישן א"כ הקישא למה לי, אע"ג דאכתי איכא הקישא אחרת לר' יוסי בר' יהודה [לקמן נ"ט ע"ב ועיין תוספות ל"ג ע"א ד"ה ובית] דמה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה דסבירא ליה כאבא אליעזר בן גומל וכו', מ"מ גם הוא מודה דמשום האי הקישא לבד לא הוקשו.
<h2>דף נג:</h2>
[ויקרא ה' כ"א] ומעלה מעל ביי', רבי יוסי הגלילי אומר להביא (את) קדשים קלים. בן עזאי אומר להביא את השלמים, אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא היה בן עזאי אומר אלא על הבכור בלבד. רבי שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים, קדשים שהוא חייב באחריותן קורא אני בהם וכחש בעמיתו, ושאינו חייב באחריותן קורא אני בהם ביי' וכחש. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"ב ה"ג]. ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שיש בהן בה' ובעמיתו אמורין לגבוה ובשר לבעלים. והאי תנא מרבה [כ]להו קדשים קלים ואפי' מעשר בהמה ואע"פ שאינו נמכר ואינו נפדה. ובן עזאי ממעט מעשר אבל שלמים ובכור ממונו הוא [ואבא יוסי אליבא דבן עזאי פליג ואמ' שלא אמ' בן עזאי קדשים קלים שהם ממונו אלא בכור בלבד אבל שלמים כיון דטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק לא ממונו הוא] והכי אית' בבבא קמא פרק א' [י"ג ע"א]. ר' שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים קדשים שחייב באחריותן קורא אני בהם בה' וכחש, פי' אע"ג דכתיב וכחש בעמיתו לא תימא דבעי' חולין גמורין אלא הנך קדשים נמי מיחייב עליהו דכתיב בהו בה' וכחש והיינו הקדשים שחייב באחריותן שיש בהם בה' ובעמיתו אבל אם אינו חייב באחריותן אני קורא בהן בעמיתו וכחש וליכא, משום הכי פטור על כפירתן מאשם והכי איתא פרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"ב]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. רבי יוסי הגלילי אומר להביא קדשים קלים אם כחש בהם ונשבע דחייב שהן ממון בעלים, מייתי לה בפ' ב' דקדושין [נ"ב0ע"ב] ובפ' [א'] דבבא קמא [י"ג ע"א] וחלק בעלים קרוי ממונן אבל חלק כהנים משלחן גבוה קא זכו, וקשה דבמסכת ביצה בפ"ב [כ"א ע"א] אמרינן בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה בי"ט משום חלקו של ישראל דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואילו התם קאמר רב אדא בר אהבה אבל נדרים ונדבות לכולי עלמא אין שוחטין ביו"ט דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו אלמא אפילו בחלק בעלים קאמר דלא חשיב ממונו, וי"ל התם תלי' זכיה משלחן גבוה משום שחיטה בי"ט לפי שהשחיטה צורך גבוה היא דקדשים הם באים לכפרה, מיהו ההיא דפ"ב דקדושין [נ"ב ע"ב] תנן המקדש בחלקו בקדשים קלים אינה מקודשת לימא מתני' דלא כר' יוסי הגלילי דתניא ומעלה מעל וכו' ומשני כי קאמר ר' יוסי הגלילי ה"מ מחיים אבל לאחר שחיטה לא מאי טעמא דמשלחן גבוה קא זכו וכו' התם על כרחין בחלק כהנים דהתם בין למאן דאמ' מקודשת ובין למאן דאמ' אינה מקודשת דריש מקרא דזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש דכתיב בחלק כהנים. בן עזאי אומר לרבות שלמים והתם [ב"ק י"ג ע"א] קאמר ר' יוחנן למעוטי מעשר ולא חשיב כממונו דתניא מעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט, מיהו בהא ברייתא מודה גם ר' יוסי הגלילי דמעשר לאו ממונו אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור למעוטי מעשר קאמ' התם, ומעתה בן עזאי ואבא יוסי בן דוסתאי משם בן עזאי תרווייהו אתו לפרש דברי ר' יוסי הגלילי, כי אין לומר דפליגי עליה וא"כ ברייתא דמעשר דלאו ממונו דלא כר' יוסי הגלילי, ולא אשכחן שום תנא בבכורות [נ"ג ע"א] פליג עליה, אלא ודאי אתיא לדברי הכל. ר' שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים שחייב באחריותן וכו' דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי, ומייתי לה בפ' מרובה [ע"א ע"ב]. ובפ' הזהב [נ"ו ע"ב] תנן ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהם ומפרש בגמרא דאיתרבו מוכחש בעמיתו.
ר' ישמעאל אומר מנין לא יקדיש אדם בכור ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ו] בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים ט"ו י"ט] כל זכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים שם] בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [ויקרא שם] אך. מה ראית להביא הקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר [שם] לא יקדיש אם שור אם שה. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל אך. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאן להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאן מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ח' הלכה ב'—ח']. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי. פירוש הקדש בדק הבית, וצריך לפדותו מיד הגזבר כדי טובת הנאה שבו. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו, כלומר כמה יתן ישראל אחד לבעל הבכור הזה בשביל שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן. והיינו טובת הנאה לבעלים דאמרינן בכל מקום שבא ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותן הבכורות שלך לבן בתי כהן ואותו טובת הנאה שיש לו עליו יכול הוא להתפיסו לבדק הבית. הקדש עילוי חל על הכל, מפ' בתמורה [ל"א ע"ב], אפילו בשפוי ונבייה שהמקדיש את החורש פי' היער שלו מועלין בכולו אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנבייה והוא מלשון תנובה וכן במס' עירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצירות, אבל גזברים שלקחו את העצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה והכי איתא במעילה [י"ג ע"ב, י"ד ע"א]. יכול לא יקדישם הקדש עילוי וכו'. פירוש בשאר קדשים נמי יכול להתפיסן לקדשי בדק הבית. ואם נדר הוא נותן את דמיו, ואם נדבה נותן את טובתה. כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב, פירוש שהרי שור זה אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו ואעפ"י כן יפדה אדם אותו ברצונו מידי הגזבר [ב]דמים מועטים כדי שיקריבנו עולה אע"פ שאינו חייב בו. ר' עקיבא אומר מנין לא יקדיש אדם את הבכור וכו'. פירוש ר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי במצוה להקדיש את הבכור בקדושתו, דר' עקיבא מפיק להאי קרא דר' ישמעאל דכתיב הזכר תקדיש לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו לשם, ור' ישמעאל מפיק להאי קרא דר' עקיבא דכתיב אך בכור למעוטי שאר ולדות בקדשים שאף בבטן אינו יכול להקדישם לקדושה אחרת משום דקא סבר ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים אבל בכור ודאי עד שלא יצא לאויר העולם חולין גמור הוא ויכול להקדישו לכל קדושה שירצה כדאמרן לעיל. והכי איתא בתמורה [כ"ה ע"א]. ומאי דנפקא להו לרבי ישמעאל ור' עקיבא על שאר קדשים שיכול להתפיסן לבדק הבית מאך לרבי עקיבא [ו]מבבקרך ובצאנך לר' ישמעאל, נפקא להו לרבנן מכל חרם קדש קדשים הוא לה' [ויקרא כ"ז כ"ח] כדאיתא לקמן [פי"ב ה"ו] ובערכין [כ"ח ע"ב]. ורבנן מפקי להנך קראי דר' ישמעאל ורבי עקיבא לכדפרישנ' לעיל למצוה (למקדיש) [להקדיש] את הבכור ולמעוטי שאר ולדות קדשים כדאמרן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שלא יקדיש אדם בכור, לקדושה אחרת. אבל מקדישה הקדש עילוי, לבדק הבית. והיינו טובת הנאה שיש להם בו, דאומדין כמה יתן לו ישראל כדי שיתן הבכור לבן בתו כהן ואותה טובת הנאה יתן לבדק הבית. כדתנן בפרק המקדיש את שדהו [ערכין כ"ח ע"ב] הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו כיצד וכו'. ובפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"א] תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי והתם מפרש לה. ת"ל זכר תקדיש. ריבה להקדש עילוי. ולהוציאו מהקדש מזבח, פירוש לשנותו מבכור לעולה. ובפרק המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] תנן רבי ישמעאל אומר כתוב אחד תקדיש וכו' אמור מעתה אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. מפני מה אני מביאו להקדיש עילוי שהוא חל על הכל. כדתנן בפרק בתרא דתמורה [ל"א ע"ב] הקדש בדק הבית חל על הכל, לאתויי מאי, אמר רבינא לאתויי שפויי ונבייה, וכדתנן במעילה [י"ג ע"ב] המקדיש את החורש מועלין בכולו, [שם י"ד ע"א] הגזברים שלקחו עצים, פי' למזבח, מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפויי ולא בנבייה, והיינו נסורת של חתוכת העצים, והעלין הנושרין מהם לשון תנובות שדי ובעירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצרות. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, משמע ליה לקדוש לשאר קדשים שמקדישין לבדק הבית. ובפרק המקדיש [ערכין כ"ח ע"ב] תנן מחרים אדם את דמיו [לפנינו הגירסא קדשיו] וכו', פירוש מחרימים ליתן דמיהם לבדק הבית אם נדר שאחריותו עליו נותן את דמיו ואם נדבה נותן את טובתה, כיצד שור זה של עולה ולאחר כן החרימו אומר כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"ג שאינו חייב, פירוש יתן לגזבר אותה טובת הנאה. ר"ע אומר מנין שלא יקדיש וכו' ת"ל אך, מיעט שלא להקדישו כי ודאי יכול להקדישו הקדש עילוי, וקרא דהזכר תקדיש יסבור ר' עקיבא לומר אע"פ שהבכור קדוש מאליו מצוה להקדישו כדאמרינן לרבנן בסוף פרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א]. ור' ישמעאל בקרא דר"ע דאך בכור יאמר שבא למעוטי ולדות קדשים שאינו יכול להקדישם לגבוה לקדושה אחרת כשהן בבטן אמם דסבר ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים ושאני בכור שהוא חולין בבטן אמו ולכך יכול להקדישו לכל קדושה שירצה. ובבקרך ובצאנך, שמא ידרוש ר' עקיבא לשותפות נכרי שפטורה מן הבכור כדאמרינן בפ' ראשית הגז [חולין קל"ה ע"ב].
<h2>דף נד.</h2>
[ויקרא כ"ז ל'] זרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין, ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ. מפרי העץ, לרבות כל פירות האילן. או יכול שאני מרבה חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה, ת"ל מפרי העץ ולא כל פירות האילן. מנין לרבות את הירקות (ו)למעשר, ת"ל וכל מעשר. יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר, ת"ל הוא, הוא אמר כאן והוא אמר להלן דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן. [תורת כהנים בחוקתי פי"ב ה"ט]. זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר, פירוש שדרכן לאכילה ולזריעה. יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות וכו' יכול שאני מרבה חרובי שטה וצלמונה וכו', פירוש שלא היו ראויין לאכילה, שטה וצלמונה וגרידה מקומות היו. יש מי שאומר כי אלו הזרעים ופירות האילן מעשרותן מן התורה אבל תרומתן אינן אלא מדרבנן כדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך, אבל הירקות מעשרותן מדרבנן דהכא לא בהדיא כתיבי אלא מכל מעשר מרבינן להו ופשטיה דקרא בזרעים ופירות האילן קמיירי. ובמשנה תורה נמי כתיבי עשר תעשר את כל תבואת זרעך, תבואה וזרעים אבל ירקות לא, והכי איתא בירושלמי במס' מעשרות. ויש מי שאומר דהאי דקא דרשינן הכא לרבות זרעים ופירות האילן אסמכתא דרבנן היא, אבל מן התורה אינו חייב אלא בדגן תירוש ויצהר, והאי מזרע הארץ דגן, מפרי העץ תירוש ויצהר. יכול בשני המעשרות הכתוב מדבר, פירוש שיפדה אותן ומאן נינהו שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר שני, ת"ל הוא הוא האמור להלן, פירוש בפרשת עשר תעשר דלא איירי התם אלא במעשר שני כדכתיב ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו', ואי במעשר ראשון קאמר ההוא דלוי הוא דהוי ובכל מקום הוא נאכל כדכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, אלא ודאי במעשר שני קמיירי וקאמר התם דבעי פדיון כי הכא, הילכך הוא הוא האמור כאן הוא האמור להלן ודברים המחוסרים כאן אמרן להלן כי הרבה עיניינין נתפרשו שם בענין פדיונו שלא נאמרו כאן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. זרע הארץ לרבות שום ושחליים וגרגיר, רגילין העולם לאכול אותם ולכך הוה בר מעשר. יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות וכו' יכול שאני מרבה חרובה שוטה [וכ"ה בילקוט ובת"כ שלנו שקמה] וצלמונה וכו', שאינם ראויים לאכילה, שוטה וצלמונה וכו' מקומות הם. וזרעים אלו ופירות האילן מעשרותיהן מן התורה כדכתיב וכל מעשר הארץ, אבל תרומה שלהן היא מדרבנן דכתיב ראשית דגנך וכו', אבל מעשרות ירק אינו מן התורה אלא מדרבנן וסמיכי להו מכל מעשר כי פשטיה דקרא בזרעים ובפירות האילן מיירי וכן כתוב נמי עשר תעשר את כל תבואת זרעך אבל ירקות לא כתיבי וכן משמע בגמרא דמעשרות. ויש מפרשים שגם זרעים ופירות האילן מעשרין מדרבנן בעלמא וקרא דכל מעשר הארץ בדגן ותירוש ויצהר כתיב שהם זרע הארץ ופרי העץ. וכן מוכח בפרק אחרון דבכורות [נ"ד ע"א וע"ש בתוספות] דקאמר תירוש ודגן שהם כלאים זה בזה אין מעשרין מזה על זה שארי מינין מנין, פירוש דמדרבנן נינהו. יכול בשני המעשרות הכתוב מדבר, שמצוה לפדות אותן מעשר ראשון ומעשר שני. ת"ל הוא הוא האמור להלן, פירוש שנאמר עשר תעשר והכתוב לא מיירי אלא במעשר שני דכתיב ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך אבל במעשר ראשון כתיב ואכלתם אותו בכל מקום וללוים קאמר. ופרשת עשר תעשר נמי קאמר שצריך פדיון כמו הכא, והיינו דקאמר הוא האמור כאן הוא האמור להלן, ודברים המחוסרים כאן אמרם להלן, התם נתפרש יותר בענין פדיונו מה שלא פירש כאן, מחכמי לוניל. ויש מפרשים יכול בשתי מעשרות הכתוב מדבר, כאן במעשר שני ומרבינן מקרא דהכא הנהו מינין דתני הכא שצריך לעשר מהן, והתם מעשר ראשון ומרבה בספרי מקרא דהכא מינין דקתני להו הכא ועוד מרבה על אלו מקרא דהתם אורז ודוחן ופרגין ושומשמין ושאר מיני קטניות ותורמסין וחרדלין, והשתא קאמר יכול הנהו דמרבה הכא יהיו נוהגין במעשר שני והנהו דמרבה התם יהיו נוהגין דוקא במעשר ראשון ולא במעשר שני, ת"ל הוא הוא האמור כאן הוא האמור להלן, דברים המחוסרין כאן אמרן להלן, פי' ומרבה נמי הכא אורז ודוחן וכו' והוא הדין המחוסרין להלן נאמר כאן, נמצא שנוהגין גם שחלים ושום וגרגיר במעשר ראשון. ודוחק כי עיקר ההוא קרא במעשר שני הוא דכתיב ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך, ולזה הפירוש מסיק ליה הכא דבמעשר ראשון כתיב, אע"ג שתאמר דודאי עיקר קרא דהתם במעשר ראשון דמצוה להפריש מעשרות ואין מעשר שני בלא מעשר ראשון, מ"מ אין שייך לומר דברים המחוסרים כאן על המדרש היוצא מן הפסוקים אלא על עיקר שכתוב בתורה.
<h2>דף נו:</h2>
אוציא הקדש בדק הבית שאינו קרבן ולא אוציא את של ציבור, ת"ל [ויקרא כ"ז י'] ולא יחליפנו. אוציא את של ציבור ולא אוציא את של שותפים, ת"ל ולא ימיר אותו, היחיד עושה תמורה ואין צבור ולא השותפין עושים תמורה. אמר ר"ש והלא המעשר בכלל היה למה יצא להקיש אליו מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד. או דבר שאת למידו בדרך אחד את למידו בכל הדרכים שיש בו, מה מעשר מיוחד שהוא הקדש מזבח ונוהג בבקר ובצאן ונאכל לשני ימים אף איני מרבה אלא את שהוא כיוצא בו. מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד, ת"ל בהמה ואם בהמה. [תורת כהנים בחוקתי פ"ט הלכה ג'—ד']. מה מעשר קרבן יחיד וכו'. פירוש דכתיב יהיה לך ולא שותפות, והכי איתא בבכורות [נ"ו ע"ב]. וכולה פרשתא מיפרשא בפ' קמא דתמורה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. א"ר שמעון וכו'. סבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה'. והלא מעשר בכלל הקדשים היה דכתיב בהו לא יחליפנו, ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע וגו', א"כ הוי ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'. או דבר שאתה למדו בדרך אחד שהוא קרבן יחיד, דכתיב יהיה לך גבי בכור, ודורשו למעשר דבכור איתיה בשותפות דכתיב בכורות בקרכם וצאנכם, אלא דורש יהיה לך למעשר דאינו בשותפות באם אינו ענין כדמפרש בפ' בתרא דבכורות [נ"ו ע"ב]. יש לך ללמד שאר קרבנות, שאר קרבנות שהם דומין לו בכל הדרכים שיש בו. ימירנו [גירסא אחרת היתה לפניו ממה שהוא בת"כ שלנו ובילקוט] לרבות קדשים שנאכלין ליום ולילה שעושין תמורה,ְ וכן קדשים קלים שנאכלין ליום ולילה כגון תודה ואיל נזיר. וא"ת אמאי צריך תרי קראי לציבור ולשותפין דלא עבדי תמורה. וי"ל דאי מקרא אחד הוי יהבינן ליה לציבור אבל שותפין עבדי תמורה דומיא דנדבת עוף דאינה בציבור ואיתה בשותפין.
<h2>דף נז.</h2>
[ויקרא כ"ב כ"ז] שור או כשב (או עז) פרט לכלאים. [או עז פרט לנדמה]. כי יולד פרט ליוצא דופן. יהיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן. תחת אמו פרט ליתום. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמר כאן תחת ונאמר להלן תחת מה תחת אמור כאן פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום אף תחת האמור להלן פרט לכלאים ויוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום ומה תחת האמור להלן פרט לטריפה אף תחת האמור כאן פרט לטריפה. [תורת כהנים אמור פרשה ח' ה"ג]. שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה. בפרק מרובה [ב"ק ע"ז ע"ב] מפרש דעל כרחין הכא או למעט ולכך צריך תרי מיעוטי חד לכלאים וחד לנדמה, אבל אי הוי דרשינן הכא או לרבות כדדריש בעלמא אמאי צריך תרי ריבויי השתא כלאים רבוי נדמה מיבעיא. נאמר כאן תחת, אמו. ונאמר להלן תחת, השבט. ומה להלן פרט לטריפה, דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת שהרי אחת מן הטריפות כשנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, בפרק מעשר בהמה מיירי בה. ובפרק כל האסורין [תמורה כ"ט ע"א] מצריך להו להני תרי קראי דממעט בהו טריפה, האי קרא, וקרא דמן הבקר.
[ויקרא כ"ב כ"ז] שור כי יולד, לא אדם. והלא דין הוא ומה אם טריפה שהיא אסורה בחולין לא עשה בה את המקריבים כקריבים יוצא דופן שהוא מותר בחולין אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים, בעל מום יוכיח שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים, אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאע"פ שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים, ת"ל שור כי יולד ולא אדם כי יולד...0. ומה תחת האמור להלן פרט לטריפה אף תחת האמור כאן פרט לטריפה. [תורת כהנים אמור פרשה ח' הלכה א'—ג']. ולא אדם כי יולד, דכהן יוצא דופן כשר. ומה טריפה שאסורה בחולין לא עשה בה מקריבים כקריבים. מקשין מנין לו דפשיטא ליה טריפה להכשיר טפי מיוצא דופן, דגבי בהמה מאשר בו מום ממעטינן טריפה ויוצא דופן. וי"ל דבמנחות [ה' ע"ב] איכא מיעוט לטריפה שאינה קריבה אבל באדם ליכא שום מיעוט. בעל מום יוכיח. תימה מה לבעל מום שכן מומו בגלוי, והכי פריך בתמורה בפ' כל האסורין [כ"ח ע"ב]. ומה להלן פרט לטריפה, דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת, שהרי אחת מן הטריפות כשנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, בפרק מעשר בהמה [בכורות נ"ח ע"ב] מיירי בה. ובפ' כל האסורין [תמורה כ"ט ע"א] מצריך להו להני תרי קראי דממעט בהו טריפה, האי קרא וקרא דמן הבקר.
[ויקרא א' ג'] מן הבקר, זהו שאמרו להוציא את הטרפה. זכר, לא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. הלא דין הוא, מה אם שלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס, עולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס, לא, אם אמרת בשלמים שלא כשרו לבא מן העוף תאמר בעולה שכשרה לבא מן העוף, חטאת תוכיח שכשרה לבא מן העוף ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים, הבכור יוכיח שכשר לבא כל מין זכרים ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם, המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינוס. לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בעולה שהיא אחד מאחד, הואיל והיא אחד מאחד תכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס. תלמוד לומר זכר, ולא נקבה, וכשהוא אומר למטן זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג' הלכה ז'—י"א]. כשהוא אומר למטה זכר פי' בבן צאן. לא אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבא כל מין זכרים פי' שאין חטאת יחיד באה מן הבקר. המעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ואינו כשר לבא טומטום וכו' פי' מעשר יליף העברה העברה מבכור. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מן הבקר זהו שאמרו להוציא הטריפה לעיל [פרש' ב' ה"י] אמרינן כשהוא אומר מן הבקר למטה. זכר, ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר דכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים. לא אם אמרת בשלמים שכן לא כשרו לבא מן העוף דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו ואמרינן [לקמ' פרש' ו' ה"א] עוף עולה ואין עוף שלמים. חטאת תוכיח וכו' ולא כשרה טומטום ואנדרוגינוס דכתיב נקבה תמימה יביאנה ואמ' [בכורות מ"ב ע"א] נקבה ודאית. לא אם אמרת בחטאת שכן לא כשרה לבא כל מין זכרים כך כתוב בספרים, וקשיא דמה לו להזכיר זכרים אצל חטאת דבחטאת חלב שהיא נקבה איירינן והוה ליה למימר שכן לא כשרה כל מין שהרי כשבה או שעירה כתיב אבל לא מן הבקר, ושמא אטו עולה דזכר נקט ליה וה"ק לא אם אמרת בחטאת שכן לא כשרה לבא כל מין זכרים ואפי' היכא שחטאת באה זכר כגון שעירי יום הכיפורי' ושל רגלים ושעיר נשיא וכן פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח כל חטאת כמו שמפורש זכר ולא ממין אחר. בכור יוכיח וכו' ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס כדתנינן פרק על אלו מומין [בכורות מ"א ע"א] ואמרו בגמ' [שם ע"ב] גבי בכור תרי קראי כתיבי הזכרים ודלא כר' ישמעאל דאמ' אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. מעשר יוכיח וכו' ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס וכר' שמעון בן יהודה שאמר [שם נ"ז ע"א] טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר דס"ל בריה הוא ומיעט רחמנא בקדשים זכר ודאי נקיבה ודאית, וגבי (בכור) [מעשר] תחת גמר מקדשים פר' מעשר בהמה [שם]. שכן הוא אחד מעשרה ולא ריבה בה הכתוב בהבאתו, וכן אם אין עשר אין עליהן תורת מעשר אפי' אמר זה יהיה מעשר. תאמר בעולה שהוא אחד מאחד אפי' בהמה אחת אם יש לו יכול לעשותה עולה וכן כל עדרו אם ירצה יעשם עולות. ת"ל זכר ובפרק אלו מומין [שם מ"א ע"ב מ"ב ע"א] אמ' רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום ד"ה ספיקא הוא וקדוש מספיקא ופריך ליה מרישא דהך ברייתא ומשני סמי מכאן טומטום.
[ויקרא א' ב'] מן הצאן להוציא את המוקצה. ומן הצאן להוציא את הנוגח. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ב' הי"א]. מן הצאן להוציא את המוקצה. ובפרק כל האסורין [תמורה כ"ח ע"ב] אמר ריש לקיש אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים. ומן הצאן להוציא את ההורג שהרג נפש, ומוא"ו קא דרש. ובתמורה פ' כל האסורין [שם] נפיק לתנא דבי ר' ישמעאל פסולין אלו מכי משחתם בהם מום בם, והתם קאמר מיעוטין דמן הבהמה ומן הבקר למאי צריכי. אבל לרבנן לא קאמר כי משחתם בהם למה צריך, כי ודאי רבנן דרשי ליה לכל שאין מום פוסל בו אין ערוה וכו'. וא"ת מה צריך לרבנן למילף מהאי קרא, תיפוק מכי משחתם כיון דדרשי מיניה כל שאין המום פוסל בו אין ערוה ועכו"ם פוסלים בו, וא"כ מצי למילף משם מוקצה ונרבע ונעבד. וי"ל משום שכבר דרשינן מהאי קרא דמן הבקר דפסילי מוקצה ורובע אמרינן כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועכו"ם פוסלין, אבל קודם דלא נפיק מהכא לא הוי ידעינן מכי משחתם דבר ערוה ועכו"ם דפוסלין. ובפ' כל האסורים ובפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ' ע"ב] מייתי לה.
<h2>דף נז:</h2>
[ויקרא י"ב ב'] וילדה, עד שתצא ממקום הוולד פרט ליוצא דופן. ר"ש אומר יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבים עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים של בן. [תורת כהנים תזריע פרשה א' ה"ד]. וילדה עד שתלד ממקום הולד, פירוש ממקום שראוי להולד בו. ובמסכת נדה פר' יוצא דופן [מ' ע"א] דריש ליה מאשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דהיינו דרך בית הרחם. ואותו המדרש מחוור יותר מזה ולזה איני יודע טעם אלא מדכתיב וילדה ולא אמר ותלד כמו שאמר תזריע אלא וילדה כלומר ממקום שאשה אחרת יולדת ממנו. ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כולד. טעמיה דר' שמעון דכתיב ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן. ובלבד שיהא פטור מחמש סלעים של בן, דבפטר רחם תלה רחמנא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. הרי הוא כילוד, ממקום לידה. וחייבין עליו קרבן, לידה. ויוצא דופן נלקח ע"י חתיכת פריסה שע"י סם. ובפ' יוצא דופן [נדה מ' ע"א] מ"ט דר' שמעון תלד לרבות יוצא דופן. שפטור מחמש סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא.
<h2>דף נח:</h2>
[ויקרא כ"ז ל"ב] כל אשר יעבור תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת. אין לי אלא בזמן שמונין בשבט, רבוצים או עומדים מנין, ת"ל העשירי יהיה קדש. אין לי אלא בזמן שקרא שמו עשירי, מנין אע"פ שלא קרא שמו עשירי, ת"ל העשירי יהיה קדש. יכול אפילו היה לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד, ת"ל העשירי אין זה מעשר. ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג ה"א]. היו לו מאה ונטל עשרה וכו' ר' יוסי ברבי יהודה אומר מעשר. מפרש טעמ' בבכורות פרק בתרא דסבר לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר תרומת מעשר נמי נטלת באומד, ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה הא למדת שהמעשר נמי ניטל באומד, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר. [פירוש הראב"ד מכת"י]. פרט לטריפה שאינה עוברת, והיינו שנחתכה מן הארכובה ולמעלה אבל מן הארכובה ולמטה בעלת מום היא וחשבינן לה שיכולה לעבור. מיהו מכאן גם שאר טריפות ילפינן כיון דגלי גלי. ומנין (אע"פ) שלא קרא עשירי, אבל מ"מ מנאן. ת"ל העשירי יהיה, ובגמרא נסיב לה ת"ל יהיה קדש מ"מ. יכול היו לו מאה וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר, ובגמרא קאמר דסבירא ליה כאבא אליעזר בן גומל דאית ליה דתרומה גדולה ניטלת מאומד כמו כן מעשר בהמה.
<h2>דף ס.</h2>
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי מנין ששלשתם מקודשים ת"ל [ויקרא כ"ז ל"ב] העשירי יהיה. או יכול שאני מרבה את י"ב אמרת לא הואיל והוא מקדש וטעותו מקדש מה הוא אינו מקדש אלא את הסמוך לו אף טעותו לא תקדש אלא הסמוך לה. נמצאת אומר קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים, התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר וי"א קרב שלמים ועושה תמורה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר וכי יש תמורה עושה תמורה אמר רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. קרא לט' עשירי ולעשירי עשירי ולי"א עשירי אין י"א מקודש. קרא לתשיעי ולעשירי י"א עשירי ר' אומר אינו מקודש רבי יוסי בר יהודה אומר מקודש. זה הכלל שהיה רבי אומר כל שנעקר שם העשירי ממנו לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש. [תורת כהנים בחוקתי פי"ג הלכה ב'—ג']. מנין ששלשתן מקודשין ת"ל העשירי יהיה קודש פי' יהיה קודש ריבה. ס"א ת"ל כל מעשר בקר. והאי שלשתן מקודשין מפרש להו לקמן התשיעי נאכל במומו וכו', ומפרש טעמייהו בסדר ויקרא בפרש' שלמים ואיתא בבכורות פר' בתרא [ס"א ע"א]. אילו היה תמורה לא היה קרב, דקיימא לן דתמורת גופו של מעשר אינה קריבה כדאיתא בתמורה פר' קמא [י"ג ע"ב] אלא תמורת שמו הוא ותמורת שמו לא תמורה היא וקריבה ועושה תמורה, ואיתא לכולה מילתא התם. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש, פירוש לפי שלא נעקר שם עשירי ממנו, הילכך תרין עשירי בחד עשורא ליכא אבל תשיעי מיהת קדוש ליאכל במומו לפי שעדיין לא קרא שם לעשירי. קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש דברי ר' (מאיר). זה הכלל היה ר' אומר כל שלא נעקר שם מעשר ממנו לפניו מקודש ואחריו אינו מקודש, לפניו מקודש תשיעי שקראו עשירי שהרי עדיין לא נתקדש עשירי, לאחריו אינו מקודש כדפרישנ'. ואי קשיא לך והלא נעקר שם עשירי ממנו שהרי קראו אחד עשר ואמאי קאמר רבי שאין אחד עשר מקודש, הא מילתא מפרש לה בבכורות פרק בתרא [ס' ע"ב] דאחד עשר לאו עקירה הוא דחד עישורא קאמר והוה ליה כמי שאמר עשירי אחד. ור' יוסי ב"ר יהודה קא חשיב ליה בעקירה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי וכו' ת"ל העשירי יהיה קודש, רבויא. ובגמ' [בכורות ס' ע"ב] נסיב מכל מעשר בקר וצאן. ולקמן מפרש למאי מקודשין. או יכול שאני מרבה את י"ב. ובגמ' [שם] יכול שאני מרבה שמיני וי"ב, אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך לו, סמוך לו קורא את עצמו כשמקדישו בעשירי, אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך, טעותו היינו תשיעי וי"א לאפוקי שמיני וי"ב שאינן סמוכין לו לא לפניו ולא לאחריו. התשיעי נאכל במומו, מפרש לה במכילתין בפ' ויקרא בענינא דשלמים דכתיב אם מן הבקר הוא מקריב ותניא בקר לרבות את י"א מן הבקר להוציא את התשיעי ומה ראית וקאמר אימתי עושה הקדש תמורה לפניו או לאחריו פי' לאחר שנתקדש מרבה אני את י"א שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה. ומדמה תשיעי וי"א לתמורה הבאה מחמת הקדש, גם אלו באין מחמת עשירי, וי"א יקרב שלמים ועושה תמורה. והכי אמרינן בסוף פ"א דתמורה [י"ג ע"ב] תמורת שמו קריבה תמורת גופו אינה קריבה, תמורת שמו קורא עשירי לי"א שקרב שלמים. א"ל רבי יהודה וכי תמורה עושה תמורה, שזה י"א דחשבינן ליה תמורה כיצד תעשה תמורה דתנן בפרק א' דתמורה [י"ב ע"א] אין תמורה עושה תמורה. מיהו רבי מאיר לא חשיב ליה תמורה אלא גזירת הכתוב דכי האי גונא שלשתן מתקדשים כמו שהשיב לו רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב כדאמר בתמורה בפ' אלו קדשים [כ"א ע"א] על בכור ועל מעשר לא תפדה כי קדש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה. ומדקדקין כאן כיון דר' יהודה קרי לה תמורה מה שבא מכח מעשר, א"כ סבירא ליה שממירין וחוזרין וממירין שהרי כאן המיר תשיעי תחלה ואח"כ אחד עשר. ומתרצינן שמא לרבי יהודה לא קדשי שניהם כאחד אלא או תשיעי או אחד עשר [פי' היכא דשתק בתשיעי עיין בבכורות ס' ע"ב]. בפ"ק דתמורה גבי ממירין אחד בשנים או שנים באחד וכו' משמע שממירין וחוזרין וממירים ולר' שמעון אליבא דר' יוחנן אין ממירין וחוזרין וממירין. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולי"א עשירי אין י"א מקודש זה הכלל כל שאינו נעקר שם עשירי ממנו אין י"א מקודש. הכי תנן לה בסוף בכורות, פירוש כיון דאמר עשירי בראוי לו שוב אין [ש]ם עשירי מקדש אחריו אבל לפניו דהיינו תשיעי ודאי קדוש ויאכל במומו שהרי כשקדשו שם עשירי עדיין לא נתקדש עשירי בראוי לה. והתם [ס' ע"ב] אמר רבא יצאו שנים בעשירי עשירי וי"א מעורבין זה בזה וכן אם קראן י"א עשירי וי"א מעורבין זה בזה, הא תו למה היינו הך, הא קמ"ל דכל בת אחת תרווייהו קדשי אע"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו, ופריך ליה מזה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי הימנו אין י"א מקודש מאי לאו לאתויי בבת אחת, פירוש והוה ליה למימר לרבא עשירי וחולין מעורבין זה בזה, ומשני לא, לאתויי יצא עשירי ולא דבר, דהא לא נעקר שם עשירי הימנו ואם אמר לי"א עשירי לא הוי קדוש. קרא י"א עשירי ולעשירי י"א אין י"א מקודש דברי רבי זה הכלל היה רבי אומר כל שלא נעקר שם עשירי ממנו לפניו מקודש לאחריו אינו מקודש, פירוש לפניו אם אמר לתשיעי עשירי אבל לאחריו אינו מקודש שלא נעקר שם עשירי ממנו. ובגמ' פריך והלא עוקר, שהרי קרא לי"א עשירי, ומשני האי דאמר אחד עשר דחד עישורא קאמר, כלומר השתא יש לנו עישור אחד שיש לו בהמות הרבה ונותן סימן לידע כמה עשורין יהיו לו. ר' יוסי בר' יהודה אומר י"א קדוש, לא ס"ל דחד עישורא קאמר אלא גם כאן נעקר שם עשירי ממנו.
